לפני כמה שבועות התכנסנו לישיבת צוות והשיחה גלשה לשאלת "למה באנו להיות מורות". אחת המחנכות סיפרה כמה חשוב לה שלא ליפול עולם שכולו פדגוגי וכמה היא רוצה להתרומם מעבר. "באתי למקצוע כדי לחנך, לא כדי להעביר חומר", היא אמרה, ולא יכולתי להסכים איתה פחות.
לפני שנה וקצת עמדתי מול הכיתה שלי והעברתי שיעור מבוא על האסלאם - מוחמד, מכה, אל-מדינה, כל החבילה. התלמידות, כמו תלמידות, עסקו בפיצול הקשב ביני לבין האייפון, כשאחת הבנות מסוף הכיתה אמרה, "אוף, למה אנחנו בכלל צריכים ללמוד את זה?!"
"למה?" שאלתי אותה. "בסוף השיעור את הולכת לחזור הביתה באוטובוס ממוגן. את באמת מרגישה שהאסלאם לא קשור בשום צורה לחיים שלך?"
"יש בזה משהו", היא מלמלה, וחזרה לעסוק במה שעסקה.
עוד בסידרה:
מקובל להגיד היום שתפקיד המורה הוא כבר לא להעביר ידע כי אנחנו חיים בעולם שבו הידע נמצא בכל מקום ונגיש בלחיצת עכבר. מצד שני, מקובל לשכוח שהתלמידים שלנו לא עסוקים בחיפוש ערכים בוויקיפדיה אלא בלעבור שלב במשחק החם האחרון באנדרואיד ולנהל חיי חברה סוערים בווטסאפ.
תפקיד המורה הוא לפתות אותם אל הידע הזה, ללמד אותם איך לברור אותו ואיך לקרוא אותו, להסביר מה נחשב מקור אמין ומה ההבדל בין דעה לעובדה. להראות להם שהחיים שלהם יהיו עשירים יותר, טובים יותר ומדוייקים יותר ככל שהידע שבידיהם יהיה איכותי יותר. כבר מזמן קבע פרנסיס בייקון המנוח ש"ידע הוא כוח", ונראה שדווקא כשמהפכת הידע כבר התרחשה והדרכים להגיע אליו רבות מספור - זנחנו את התובנה החשובה הזו.
ידע הופך אותנו לבעלי מסוגלות גבוהה יותר לפעול בעולם, להציב מטרות ולהגשים אותן; ידע מאפשר לנו להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר; ידע מאפשר לנו ללמוד מניסיון קדום יותר ולהפעיל שיקול דעת; ידע מגדיל את ארגז הכלים שלנו ומאפשר לנו להרחיב אופקים ולגעת בגבולות חדשים; ידע מאפשר לנו להסתכל על העולם במבט מורכב יותר, בוגר יותר ומבין יותר; ידע הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו ניתן לגעת לעומק בבעיות סביבנו - להבין את הסכסוך הערבי-יהודי, להתקדם בשוק העבודה, לקנות בית, לפתח מערכת יחסים משמעותית, לעזור למעוטי יכולת, להתיר עגונות.
זה נכון שהידע גם שימש לחיסול יהודים ולהטלת פצצת אטום, אבל זה רק הופך את התפקיד של המורה למעניין יותר. אנחנו אומרים לתלמידנו ש"ידע הוא כוח", ולכן גם מחוייבים ללמד אותם מהי המשמעות של כוח. מהיכן יש לשאוב אותו, איך מתנהג מי שיש לו הרבה, מהי האחריות הכרוכה בכך.
לאחרונה חלחל לשיח שלנו המונח "אני מרגיש" שנועד לתת גושפנקה לכל מה שנאמר אחר כך. וזה דבר מבורך. אבל לפעמים ה"מרגיש" הזה בא לחפות על ערבוב של אינטואיציה, תחושת בטן, רצון, נטיה מוסרית וידע חלקי - ואחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים לתת לתלמידים שלנו היא היכולת להגיד - "אני יודע".
אז למורה היקרה בחדר מורים אמרתי שאני דווקא באתי להעביר ידע כי בעיניי זה מהותי לחינוך, והיא הסתכלה בי בעיניים גדולות.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>