אני רוצה לתאר בפניכם תמונת מצב, גן 35 ילדים, גילאי 3. תמונת מצב שכל- כך התרגלנו אליה, עד כי "ברור" כי כך הדברים אמורים להיות. אני כותבת כגננת לגילאים אלו בחינוך הממלכתי דתי וכאמא לכמה ילדים שכבר עברו בגן זה ועוד עתידים להיות. תמונת המצב מבפנים היא עגומה ביותר.
מבפנים אנו, צוות הגן, פועלים ככל הניתן לתת את המענה האישי לכל ילד, לראות כל ילד ככל הניתן, אך יש מצבים, כי הדברים קשים עד בלתי אפשריים.
אין לנו אפשרות לראות את כל הילדים בכל זמן נתון, פשוט בלתי אפשרי. תמיד יכול להיות מצב שילד חומק מחוץ לטווח העין שלנו, ועד שנבין שקרה דבר מה, מאוחר מדיי. אין לנו אפשרות להקדיש זמן כדי "לגעת "בכל יום בכל הילדים, בשיחה קטנה, בעבודה בקבוצה.
הילדים שיודעים לצעוק או לדרוש את שלהם יקבלו, אבל מה עם השאר? מה עם הילדים שלא יודעים לעשות זאת?! ילדים ביישנים וסגורים שמתקשים לפנות לעזרה, יקח הרבה מאוד זמן עד שנגלה את המצוקה שלהם, אם בכלל. ילדים שמפספסים, נאלצים לחכות זמן, ארוך מדיי, עד שנצליח להתפנות אליהם ולסייע להם. ילדים שעדיין בראשית גמילה, וצריכים תזכורות לפנות לשירותים, וליווי צמוד, לא יכולים לקבל זאת, למרות שזה השלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
והכי חשוב תשומת הלב והפניות. עומס המטלות, ועומס הבקשות, המוצדקות, של הילדים, לא מאפשר לנו להיות פנויות. ומה צריך ילד יותר ממבוגר אחד שיקשיב לו?! שיראה אותו, שיהיה פנוי להקשיב לדברים שחשובים לו.
צוחקים שגני הילדים היום הם "ביביסיטר", אני אומרת הלוואי שנהיה כאלה! אף בייביסיטר לא מוכן לשמור על 17 ילדים!!! וכל בייביסיטר שאני מכירה יכול להקשיב ולסייע יותר משאנו מסוגלות. אז נכון, אנו גם מלמדות, אבל לימודים תמיד אפשר להשלים, חסכים רגשיים שמתפתחים ובעיות התנהגות שנוצרות, יקח המון שנים לתקן.
בחודשים הראשונים של השנה, כאשר קיבלנו סייעת נוספת, היה ניתן לראות בברור, הילדים רגועים יותר, פנויים יותר ללמידה והקשבה, כי הם יודעים שיש מענה הולם לצרכים הפיזיים והרגשיים שלהם, הם לא צריכים להמתין הרבה זמן עד לקבלת סיוע, הם יודעים שתמיד יהיה איש צוות פנוי להקשיב להם. סף האלימות ירד פלאים, הילדים הרגישו שרואים אותם, וזה אפשר להם להיות הם בצורה רגועה ושלווה.
אני מאמינה מאוד בחינוך הממלכתי דתי שהמדינה שלנו נותנת, אינני רוצה לשלוח את ילדיי הפרטיים למוסד פרטי, כי אני מאמינה ורוצה להאמין שהמדינה שלנו יכולה וצריכה לתת מענה לצרכים החינוכיים של ילדינו.
אני מרגישה כי בציבור שלנו יש ניגודיות גדולה. מצד אחד, חינוך הילדים הינו הנושא שאולי הכי חשוב לנו, ואנו פועלים בתוך ביתנו רבות, ומצד שני אין אנו פועלים די כלפי חוץ לקידום נושאים אלה, נכון זה מאוד מורכב לצאת להפגנה עם חמישה ילדים, אבל כך הדברים פועלים, מי שמשמיע את קולו, קולו נשמע. אנחנו חייבים ללמוד את השפה ולפעול בעזות של קדושה למען נושא זה.
אנחנו ההורים צריכים להשמיע את קולנו, לומר בכל דרך אפשרית שהמהלך הזה בנפשנו. ועל כן, למחות, לשבות ולעשות כל דבר אפשרי וחוקי, כדי שנושא זה לא ירד מסדר היום.. זה לא נושא פוליטי, לא מדובר במותרות או תוספות של חוגים למוסדותינו, מדובר בצורך קיומי! אל לנו לשקוט על השמרים ולצפות שמלאכתנו תעשה בידי אחרים, כל אחד יפעל לפי כוחו.
אני חושבת שהמהלך המשמעותי ביותר שמדינת ישראל יכול לעשות הוא להכניס איש צוות נוסף לגנים, ובייחוד בגילאי שלוש.
אנחנו רואים סביבנו כל הזמן ילדים גדולים ומבוגרים שמשוועים לאוזן קשבת, שמישהו יראה אותם, די לנו להכניס את ילדינו למחסן ילדים ולצפות שנקבל ילד בעל רוגע ושלווה נפשית.
בברכה מיכל (שם בדוי),
גננת ואם בישראל.
