סגור

המורים בוכים בלילה

לכולם יש ימים כאלה שיכולים לגרום לנו לאבד אימון במקצוע. זה קורה גם למורים ומה אז עושים? איך חוזרים לכיתה שכמתעקשת להוציא אותך מאיזון?

מורה צעירה
יג בחשון התשעו
,
26 באוקטובר, 2015 16:48

צילום:

הטור הראשון של "יומן כיתה" שהופיע פה באתר היה על קו פרשת המים שנמתח לו פתאום אחרי כמה חודשים, ואיך שאחריו דברים נהיים פשוטים יותר ורכים. מה שלפעמים שוכחים הוא שהקו הזה גם אומר שכמו שיש "אחרי" - יש גם "לפני", וה"לפני" הזה, איך להגיד, פשוט לא קל.

הרשיתי לעצמי להכיר בתחושה הזאת רק כשמצאתי את עצמי נוסעת הביתה יום אחד ומנגבת את הדמעות בדרך.

הרי אני לוחמת באופיי. טוב לי, ואם לא טוב לי - אני עושה טוב; אני טובה במה שאני עושה, יש לי ביטחון, יש לי נכונות להשקיע; ועד עכשיו זה פשוט עבד...

ופתאום, לא משנה מה, אני נכנסת לכיתה ומרגישה מול חבר מושבעים ששם לעצמו מטרה למצוא בי פגמים.

הכנתי שיעור עם מצגת; "המורה, את לא יכולת להביא לנו דפים?!"

הבאתי דפים; "למה את מביאה לנו דף? מה, את לא יודעת ללמד?"

היה שיעור דחוס עם מלא הספק; "אוף, את לא נותנת לנשום!"

היה שיעור מרווח מטובל בסיפורים ודיונים; "אני לא מבינה, באת למרוח לנו את הזמן?"

פרצופים, הערות, אמירות קטנות ומרושעות...

עוד בסידרה:

חברה הזכירה לי שכולנו היינו כאלה, מי יותר ומי פחות. שזו הדרך שלהן להגדיר את עצמן - באמצעות הבעיטה, ושכשהן מנסות להשפיל מישהו אחר, שבמקרה זו המורה לפעמים, זה נותן להן תחושה של כוח.

ניסיתי לזכור את זה ולהפנים. לבלוע, מדי פעם לתקן אבל ברוגע. לחייך, להכיל את מפגעי גיל ההתבגרות. אבל כמו שמורה עמיתה אמרה לי בצורה כל-כך אמיתית: "כשמישהו לא סופר אותך, זה לא משנה בן כמה הוא".

ואז הגיע היום הרע הזה (אני כבר לא זוכרת מה קרה בו) שפשוט גרם לי לאבד את זה. לא כלפי חוץ, אבל משהו באיזון הפנימי העדין הופר ובין דמעה לדמעה שאלתי את עצמי, זהו? נמאס לי? גם אני מהמורים שהגיעו עם אש בעיניים ואחרי שנה רוצים לעזוב בטריקת דלת? מה זה אומר עלי?

בוקר לאחר מכן. רגע לפני שנכנסתי לכיתה לבשתי חיוך ונשמתי עמוק ופתחתי את הדלת ב"בוקר טוב" נינוח. חשבתי שעבורי, הקשר איתן הוא אחד הצירים המרכזיים בחיים שלי; עבורן, לעומת זאת, הקשר עם המורה לא מדיר שינה מעיניהן. חשבתי גם שזה לוקח זמן ומאמץ, שאין "אינסטנט", שדווקא אלו שהיו הכי קשים לפיצוח ונראו כמשימות בלתי אפשריות - הם אלו שנשארים בקשר לעוד זמן רב. חשבתי על זה שלהיות מורה זה קצת כמו להיות אמא - שוכחים את הכאב של תחילת הדרך ואת ההחלטה שלעולם לא אעשה זאת שוב, ועושים זאת שוב.

לכל סיפור טוב אמור להיות התחלה, אמצע וסוף. אני עוד באמצע הסיפור כך שהכל עוד פתוח, ואני מנסה לשמור על אופטימיות ואמון ובד בבד לתת מקום גם לתחושות הקשות, לחששות ולאכזבות. יש לי תחושה שיהיה בסדר בסוף, אבל בינתיים אני שומרת טישו בתא הכפפות.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תו ירוק. יוארך עד סוף השנה צילום: Yonatan Sindel/Flash90

משרד הבריאות החליט: תוקף התו הירוק יוארך עד לסוף השנה

קרא עוד