כיצד נגרום לילדינו לקום לתפילה?

ערב אחד בחופשה בשנה שעברה יצאה משפחתנו הגרעינית לחוף הים. הלכנו לחוף צדדי ללא מתרחצים, רק מאהלי משפחות היו פזורים לאורך החול.

שעת שקיעה הגיעה וזמן מנחה מתקרב, שקלנו ללכת לישוב הסמוך לחפש מנין, אבל אז חשבנו לארגן מניין בחוף. אנחנו חמישה, עוד שניים הצטרפו ועכשיו מתחיל החיפוש להשלמת המניין. לא ראינו חובש כיפה באופק, ומישהו הציע לגשת למאהל הקרוב ולבקש שיצטרפו. ככל שהתקרבנו למאהל המדובר, הבנו שהסיכויים למניין הולכים ופוחתים. המוזיקה, הרעש, הדיבור, הלבוש, כולם סימנו שכאן אין לקוחות לתפילה, אבל בשעה כזו כבר אין מה להפסיד.

הכנסתי ראש בין יריעות הציליה, ושאלתי בחשש תוך ניסיון להתעלם מרעשי ומראות הרקע, 'רוצים מנחה?'. לא עברו 10 שניות ומהתיקים נשלפו כיפות, סידורים ואפילו ציצית אחת, ונעמדנו למנחה כזו שאפילו בישיבה אין כמוה. קרבנות, חזרה והכל במתינות. ואם כבר אז כבר, שאלתי אם ירצו גם ערבית, כמובן שהם הסכימו, התפללנו ואפילו קינחנו בדבר תורה קצר. 

אינני יודע אם היו מתפללים לולא היינו מגיעים, אבל נדהמתי. שאלתי את עצמי את מה שרבים מאיתנו כהורים ומורים שואלים, מה הסוד שלהם? למה את התיכוניסט שלי שהוא תלמיד ישיבה, או את ביתי בת האולפנה המשקיעה בלימודים, אני לא מצליח להזיז לתפילה? למה הישיבה בבית הכנסת נראית להם עול והתפילה במנין היא המלצה בלבד?

מה הסוד? ובכן אין פתרונות קסומים בחינוך, ובסוף אלה החיים והבחירה שלהם. וכמובן גם כאן הכל מתחיל ונגמר בדוגמא אישית, עד כמה כמבוגרים תפילה בכלל ובמנין בפרט חשובים לנו? כמה אנחנו מוכנים להשקיע כדי להגיע לתפילה בבית הכנסת ומה אני עושה בזמן התפילה?

אך יש עוד משהו, עוד מילה חשובה והיא 'שייכות'. האם בית הכנסת הוא מקום שהחבר'ה שייכים אליו, מקום שפותח להם את שעריו, מקום נעים עם סבר פנים יפות? האם כשהם מגיעים אליו אבל לא לבושים או עושים בדיוק כמו כולם, הם נתקלים באפים מתעקמים וצקצוקי לשון או שהם מקבלים חיבוק חם מאבא ויד מושטת מהרב או הגבאי?

האם היא מרגישה במקום זר וביקורתי או במקום שאוהב ושמח על כך שהגיעה לתפילה? האם פוגשים תפילה משמימה, 'מצוות אנשים מלומדה' או תפילה שבאמת רוצים להתפלל אותה? הכל מתמקד במילה שייכות, ככה משמרים קשר לתפילה ולבית כנסת גם כשנמצאים בטיול בחו"ל או על חוף הים.

אז לפני שיעורים גדולים והטפות מוסר, תרימו את היד ותניחו אותה על הכתף של בנכם או בתכם, תגידו להם כמה טוב שבאתם להתפלל בבית הכנסת, תנו חיבוק חם ומבט אוהב ללא ביקורת על השעה או הצורה, ואם כך יש סיכוי שאולי הם יבואו שוב. כי נעים שם, כי הם שייכים גם.

הכותב הוא מנהל התיכון באולפנת או"ת נווה חנה מבית רשת אור תורה סטון.

הרב נחמיה קרקוברצילום: באדיבות המצולם