ואם היום זה היום האחרון?

כל טרגדיה משפחתית שמגיעה לחדשות מעוררת אצלי את כל החרדות שאני מנסה להרדים, להשתיק, כדי לא להשתתק.

כמו בכל אחד מהאסונות הנוראים האלה, תמונת המשפחה השמחה שהייתה לפני האסון קופצת בכל אתר ובכל מקום. בכולן הכי מורגשת הטבעיות, אנשים רגילים כמוני וכמוך. אולי גם הם חשבו שלהם זה לא יקרה, אולי הם חיו בחשש תמידי, כמוני.

כל נסיעה מכניסה אותי לסרטים. בטח אם זאת נסיעה שעוברת בסביבה עויינת.

המחשבה על לאבד ילד, לאבד שניים.

המחשבה על ילד פצוע קשה ועל תינוק שמחפש את אמא...

ואמא לא נוכחת. פצועה קשה, מורדמת.

איך מתעוררים לכל זה? איך ?

ואז הילדות חוזרות מהלימודים ומהגן ואני לא מצליחה לתפקד.

אני בתוך המחשבות והפחד.

הן מיד מרגישות שאני לא ממוקדת ומנצלות את זה לעשות דברים שאני בד"כ פחות מאפשרת. עוד פרק בסדרה, משחק במחשב שאני ממש לא מרשה,

צבעים ומדבקות מתפזרים בסלון,

ואני נמצאת לא נמצאת. לא מעירה לא מפריעה.

ואז אני אומרת לעצמי, אם היום זה היום האחרון?

מה אני רוצה ממנו? מה אני מבקשת להשאיר או מה רוצה שייקחו איתם?

וכמה זה בלתי נתפס כמה זה מכאיב.

השבריריות הזאת.

יש לך משפחה, היא עולמך. שרים יחד בהופעה, שמחים ושעה אח"כ הכל מתנפץ לרסיסים.

אני מתחילה לאסוף את עצמי ואת השאריות של המדבקות ואת הצבעים שהתפזרו.

מבקשת לכבות את המחשב, שואלת עוד כמה זמן נגמר הפרק?

מתקדמת למטבח להתחיל לבשל ארוחת ערב ולא מצליחה לעצור את המחשבות.

נגמר הפרק, הבנות מבקשות להפעיל מוזיקה. בשמחה אני עונה.

כולנו מתחילים לרקוד ולשיר בקולי קולות.

וכל הזמן אני חושבת, צריך לחיות כאילו אין מחר?

אולי מראש לקבל את זה שהחיים על כל מה שבא איתם הם מתנה זמנית. ולהיות מוכנים לפרידה.

אבל זה אפשרי בכלל ?

אז אחרי שאספתי אחריהם את הצבעים והצעצועים ירדה הבנה לראשי, כמו גם לליבי.

אני לא יכולה לשלוט במה שיקרה. לא היום, לא מחר, לא בכלל...

אני עושה כל מאמץ אפשרי על מנת לשמור עליהם ועלינו.

לא ביכולתי למנוע אך עם זאת אני אחראית על מה יישאר ומה ייקחו.

לא נכון יהיה לחיות כאילו אין מחר. אז בואו נאכל שטויות, לא נלך לבית הספר ונשרוף את הכסף על טיול מסביב לעולם.

אנחנו כן צריכים להעריך את הזמן שלנו. לחיות טוב. לדאוג להכניס תוכן חיובי, לתבל בהמון אהבה ולתת פנאי לחוויות משפחתיות ואישיות.

לאכול טוב ובריא כדי לספק לנו מצע טוב לשנים ארוכות והרגלים נכונים. אבל תמיד לדאוג גם לקינוח מפנק, לשוקולד קטן בשביל הנשמה.

כדאי אחת לכמה זמן לוותר על יום עבודה, לא ללכת לבית הספר,לגן ולשנות אוויר ואווירה, לתת מקום ללמידה קצת אחרת, עם חופש לתנועה ושבירת השגרה, לשכב על הגב להתבונן בכוכבים לצעוד  לאורך הים להתהפנט מהגלים, להתפעל יחד ממפל שוצף.

ליצור חוויות משמעותיות ומהנות. לצקת עניין והווי בתוך הזמן.

אז כמו עם פלסטר, שצריך להסיר מהר מהר הייתי חייבת איזה נסיעה מאתגרת. בגלל או למרות הגשם העמסנו את עצמנו עם כריכים וחטיפים לרכב המשפחתי ונסענו צפונה.

להרגיש את הגשם, לראות את הזרימות את הירוק הירוק,

להציץ לראשונה על אחיינית חדשה.

לשחק במשחקייה, ככה כולנו יחד. מתוך שמחה על מה שיש, אהבה גדולה והודיה עצומה. שרק ימשיך ככה.

לכל הטורים של שירי!
 

שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.