אחרי שעה קצרה של חיבוקים וחיוכים ובקבוק אחד, השארנו את הדובי הסגלגל בידיה של המטפלת נדיה, נפרדנו מהקטן בנשיקה ויצאנו למירוץ משימות מטורף. היה זה יום שלישי בשבוע, למחרת היה מתוכנן ביקור נוסף בבית ילדים ומפגש התרגלות עם הקטן, וביום חמישי כבר היינו יכולים לקחת אותו הביתה.
באותו אחר הצהריים רק התערבות מלמעלה יכולה להסביר את ההספק שלנו ואת העובדה שנשארנו על רגלינו בסוף היום. היינו צריכים להפוך את הבית שלנו לבית שערוך לתינוק, לבחור שם ולהודיע לעבודה שלי שאני יוצאת לחופשת לידה מחר.
הגענו לתלפיות ונכנסנו לחנות גדולה לדברי תינוקות. היה שם הכל אבל היה לנו מושג מאוד קלוש מה אנחנו באמת צריכים. המוכרת קלטה שיש כאן מקרה מיוחד ומיד הציעה כוס מים. תחושה מוזרה מאוד ליוותה אותי. מקום כזה היה שעושה לי בעבר קווץ' בלב והנה אני כאן... לפי הפתק קראו לה לילך. ''לילך, אנחנו צריכים לקנות חבילת לידה לא רגילה. היא צריכה להתאים לתינוק בן 5 חודשים, ואנחנו לוקחים הכל היום. מה שיש במלאי, זה צריך לכלול הכל''.
לילך החמודה זרמה איתנו ונתנה לנו להרגיש כאילו אנחנו היחידים בכל החנות כולה וכאילו הכל אפשרי למרות הכל. זוגות עושים מחקרים על עגלות ושידות ואנחנו פשוט סמכנו על לילך. העמסנו עגלה וסל קל ושידה ולול וכסא נדנדה כי זה היה החלום שלי, אהיל ווילון תואם כי לא יכולנו להתאפק. העמסנו ביגוד ראשוני, חיתולי בד, אמבטיה, רעשן, מוצצים, מסרק, סבון תינוקות, אקמולי ושלט לדלת, עליו נכתוב ''החדר של יהונתן''.
כאשר הקניה הושלמה הייתה רק בעיה אחת: איך כל זה יגיע עכשיו הביתה? איזו ברכה זה אחים! טלפון אחד לשגיא אח של אסף והוא מגיע עם הפיאסטה הטובה והישנה שנראית קטנה מבחוץ אבל כשמקפלים כסאות היא ממש חסרת גבולות. הכל כולל הכל נכנס פנימה, וזה סוג של נס כי את השידה למשל לא פירקנו, לקחנו אותה ישר מהתצוגה.
כשהגענו הביתה, חיכו לנו שם גיסתי מירי ואוהד בעלה מוכנים ומגויסים לכל משימה. בכוחות משותפים הרמנו, קרצפנו, הזזנו, הרכבנו, בין לבין קצת התרגשנו. אבל רק קצת, בשביל לא לפגוע בקצב עבודה. בחצות הלילה, היה בביתנו חדר ילדים בצבעי פסטל מהחלומות. על הדלת התנוסס שלט גאה ''החדר של יהונתן''.