אנחנו עדיין בשלב ההתחלתי של שיחות עם פקידת סעד. חלק מהמפגשים איתה נעימים, וחלק פחות. מצד אחד תמר עשתה רושם של מקצועית ומנוסה ומצד שני, היא לא חסכה ברמיזות ביקורתיות כלפי אורח החיים שלנו והערכים בהם אנחנו מאמינים. כששמענו ממנה שהיא מופתעת שבגיל כה צעיר אנחנו רוצים להיות הורים וחושבים שאנחנו בשלים לכך, כאשר ילדיה באותו הגיל בדיוק עדיין מטיילים בחו''ל... אמרתי לעצמי ''תהילה, תבלעי את הצפרדע, שחקי את המשחק ויאללה נגמור עם זה''.
בדיוק אז קיבלנו משימה שהיא חלק מהליך הרישום לאימוץ. מסתבר שרופא נשים צריך לחתום על טופס שמצהיר שאין לנו סיכוי ללדת ילד ביולוגי. הלו?! מדינת ישראל שנות 2000, מה זה הטופס ההזוי הזה? את הטפסים על מצב בריאותי כללי, רופא המשפחה מילא תוך כדי גיחוך. רוצים הורים בריאים, הגיוני. אבל הצהרת עקרות עם חותמת זה כבר מוגזם. אין ברירה, עוד צפרדע בדרך והתור לרופא נשים נקבע. כשהתור התקרב ואיתו ההכנות הנפשיות, הבנו שהצפרדע הכפילה את עצמה: בדיוק ביום הזה, אסף יהיה במילואים. עד עכשיו, עשינו הכל יחד ויחד הלכנו לכל המעקבים והתורים כי אסף הוא פשוט אדם מיוחד ואני בשמחה פיתחתי תלות בקטע הזה.
מסדרון עמוס בנשים עם בטן, התור שלי מתקרב, הלב פועם חזק מדי ואני לבד מדי במשימה הזאת. ''שלום דוקטור, יש פה טופס שביקשו שנחתים אותך עליו''. שתיקה ואז נשלפת החותמת מהמגירה כמו בהילוך איתי. ''עצור!!!'' אני כמעט צועקת ''תוכל בבקשה לחתום בכאילו? תחתום אבל תגיד בלב שזה לא באמת, אתה יודע, שזה לא יעשה חותמת גם בשמיים...'' העיניים הטובות שלו מסתכלות עלי, אולי ברחמים, ואני שומעת אותו אומר ''אל תדאגי, לשניה אחת לא חשבתי שזה אמיתי''. מה שאמיתי עכשיו זה הדמעות, מזל שיש את אסף בקו השני של הנייד אי שם בחולות הנגב.