בשבוע שעבר, בני בן ה-4 (כמעט) הוזמן לחבר מהגן, לשחק ביחד אחר הצהריים. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה. שמעתי אותו מדבר עם אחיו הגדול בן ה-6 (כמעט) שניסה לשכנע אותו לא ללכת כדי שישחקו ביחד. אמרתי לו שזאת החלטה שלו אבל שייקח בחשבון שזה יכול להעליב וכשהוא הזמין את החבר הזה לפני כמה שבועות הוא בא בשמחה והם מאוד נהנו. אחרי כמה דקות הוא אמר שהוא רוצה ללכת וכשעמדנו לצאת, אחיו ביקש להצטרף ולשאול אם גם הוא יכול לשחק איתם. יצאנו אל החבר ואימא שלו הסכימה כמובן לאורח הנוסף. היא אמרה לי שיש לה גם ילד בן 5, כך שזה יכול להתאים.
כשבאתי לאסוף אותם הם היו נראים עליזים במיוחד. הקטן לא הצליח להתאפק ותוך כדי שהוא יורד במדרגות הודיע לי בהתלהבות שהם קיבלו עוגייה ומיץ פטל. אימא של החבר, ששמעה אותו כמובן, בטח חשבה שאצלנו מקבלים רק חסה ומיץ עגבניות...
שאלתי איך היה מעבר לכיבוד. האם הם שיחקו יחד, ארבעת הבנים, או התפצלו?
"שיחקנו ביחד כולנו, גם אמא שלהם שיחקה איתנו."
"באמת? וואוו, מה שיחקתם?"
"מחבואים"
''כן???"
"ואימא שלהם הייתה הסופרת."
"אהההה..." אמרתי וחשבתי לעצמי איזו מסכנה היא.
"אחר כך", המשיך הקטן, "היא הרשתה לנו לראות שני פרקים במחשב". ברור, חשבתי, היא הייתה צריכה קצת להתאושש...
מה התפקיד שלנו כשהילד מארח חבר?
לפעמים אנחנו מרגישים צורך להיות המארחים, במיוחד אם זאת הפעם הראשונה שהילד שלנו מזמין חבר הביתה או הפעם הראשונה שחבר שעוד לא היה אצלנו מגיע להתארח. אנחנו מרגישים את הצורך להיות סוג של מתווכים. לתווך לאורח הצעיר את החוויה או לתווך בין האורח לילד שלנו. אבל אין צורך, הילד שלנו מסוגל לארח בכוחות עצמו. במשך רוב שעות הגן הוא נמצא בסיטואציות חברתיות, למה שבבית הוא לא יצליח לארח חבר אחד? ואם הוא צריך משהו, הוא יודע שאנחנו שם.
למה זה טוב לאפשר לו לארח בכוחות עצמו?
קודם כל כי הוא יכול! בעצמו הוא יזם וביקש מאיתנו להזמין חבר מהגן, אחרי שהוא דיבר עם החבר בגן והם קבעו שהם רוצים להיפגש, אז למה שלא יוכל לארח? כל דבר שהילד יכול לעשות בעצמו, עדיף שיעשה. הרצון שלנו להקל על הילד, לחסוך ממנו התמודדויות, רק מקטין אותו, במקום לאפשר לו לצמוח, לגדול. ברגע שאנחנו עושים משהו במקום הילד שלנו (או במקום כל אדם אחר) אנחנו בעצם אומרים לו שהוא לא מסוגל, או לא עושה את זה מספיק טוב. אנחנו משדרים לו חוסר אמון בו.
בזמן שהילד מארח חבר אנחנו יכולים להמשיך בעיסוקנו. המשימות בבית או בעבודה לא יעשו מעצמן...
וגם אם האירוח לא הלך הכי טוב, גם אם הילדים רבו קצת, לא קרה שום דבר. כלומר קרה משהו. הילדים חוו רגעים של קושי, המארח אולי הרגיש כעס או כשלון, המתארח אולי הרגיש בדידות ומבוכה. מהרגשות האלה אנחנו נבנים ומתבגרים. כמובן שהורה יכול להחליט שהוא מתערב, וזה וודאי תלוי בגיל הילד ובהיכרות של ההורה אתו.
אני לא מכירה את האימא הנחמדה שאירחה את הבנים שלי. יש לי חברה אחת שבאמת נהנית לשחק עם ילדים, לא מחבואים, אבל משחקי קופסה. אני לא סובלת משחקי קופסה. אם אפשר לשכנע אותי במשהו זה רק לקרוא סיפור. כל הורה ומה שמתאים לו. אנחנו לא צריכים להרגיש שצריך וזה אפילו לטובת הילדים שנמשיך בשלנו.
שרון רחל פלג, אמא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, לומדת לתואר שני בחינוך ומחשבת ישראל, מנחת חוגי הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com