חודש אדר מהווה הזדמנות נפלאה לחוויה משמעותית. כל בוגר של ישיבה, אולפנה ותיכון זוכר גם בבגרותו את אירועי אדר ופורים, אמרנו "זוכר". לא אמרנו מה זוכר..., יש שזוכרים לטובה, יש שזוכרים לא כל כך לטובה ויש גם שלא כל כך זוכרים...
צריך להבין כי אדר אינו קסם של 'ונהפוך הוא', הכול תלוי במה שאנחנו מכניסים לתוכו. זהו חודש של 'מרבים בשמחה' שבו יש הזדמנות להרבות, להעצים, להדגיש את הדברים המשמחים את הנפש, את הדברים הבריאים, היפים שקיימים בכל אדם ומצויים בכל כיתה. כך למשל, נטיות אומנותיות של משחק, נגינה, שירה, יכולות ארגון אירועים וכו', הקיימים אמנם ביומיום, אך לא תמיד באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם בינות לפונקציות, לאנסינים וגם להבדיל, לא מתוך פירושי רש"י לתורה. כוחות חשובים אלו יכולים להתפרץ במלואם בחודש אדר.
שכבה אחת יכולה להפיק הצגה בנושא בעל משמעות, כגון מאבקו של אסיר ציון נתן שרנסקי, או עליית יהודי מרוקו בספינת 'אגוז' או לחילופין המחזה של סיפור כלשהו. שכבה אחרת יכולה ליזום אירועים כדוגמת ערב כישרונות, הפנינג יצירה, יריד התנדבות ענק או אפילו תחרות בישול שבסיומה "משתה" כיד המלך, דברי תורה, שירה ונגינה.
נסו לשאול אנשים שבחרו בצעירותם בימי התיכון לקיים הצגה שבה לועגים לחולשות - של הרמי"ם או של חברים אחרים, או כאלו שפגעו ברכוש, או מי שניצלו את אווירת השמחה לשלילה, שאלו על תחושותיהם כיום במרחק השנים, האם הם היו חוזרים על מעשיהם? תופתעו מהתשובות.
פורים אינו מתיר פגיעה בזולת. אדרבה- פורים כפורים- כיום הכיפורים מזמן אפשרות להוסיף בקדושה, להרבות בשמחה, להעמיק אחווה, ערבות, נתינה.
אין כאן המקום לפרט את פרטי ההלכה בכל העניין (רכילות, שימוש ברכוש הזולת, הלבנת פנים, שכרות וכו') ומ"מ חשוב שלא נתבונן רק על גבולות האיסורים, בחינת "סור מרע" אלא גם נרבה טוב. ובמילים אחרות- במקום רק להשתדל "לצאת בסדר" ולא להיכשל, נשאף "לצאת גדולים"!
הכותב הוא ראש אולפנת אמי"ת (ע"ש שרייבר) צפת