ידוע מאמרו של האמורא רבא: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו'".[1] במאמר זה נבקש להיטיב להבין את קביעתו של רבא, ולברר כיצד ומדוע היא משמשת יסוד מוסד לכל דיון על בחירת מקום לימודים.
למילה "מקום", בתוך המאמר של רבא יש מספר משמעויות: המקום הוא המבנה הפיזי של מקום הלימוד, המורים שמהם אדם לומד, וכן הנושאים הנלמדים ואופן לימודם.[2] הבחירה במוסד חינוכי מחייבת התייחסות לכל הגורמים הללו, כשהמטרה העיקרית היא להגיע ללמוד "במקום שלבו חפץ".
למידה מתוך שמחה ונחת
הלימוד "במקום שלבו חפץ" הוא ערך מרכזי ותנאי יסודי ביותר בבחירת מקום הלימודים. הנחת היסוד היא ש-"לבו חפץ" הוא הגורם המשמעותי ביותר לאיכות הלמידה. מעבר לכך שהתלמיד שמח ונהנה בלימודו, וזו הדרך הראויה לקיים כל מצוה, במצוות תלמוד תורה יש למצב הנפשי של הלומד השלכות ישירות על טיב הלימוד. השמחה מעוררת את הרצון והמוטיבציה ללמוד. למידה מתוך שמחה ונחת מרחיבה את דעתו של התלמיד ותורמת תרומה משמעותית להתפתחות כישורי הלמידה שלו ולהישגיו. קירוב הדעת אל המורים מאפשר תקשורת טובה יותר, ולכן למידה יעילה יותר ובעלת ערך. תכני לימוד הקרובים לליבו, לדעתו ולכישוריו של תלמיד מעודדים את הסקרנות, החשיבה והעניין. גם חברת התלמידים משמעותית, סביבת הלמידה משמעותית ביותר לאיכותה. ילד מפוחד בסביבה אלימה אינו פנוי נפשית להתרכז בלמידה. בין שמדובר באלימות פיזית של תלמידים, חבריו והגדולים ממנו, ובין שזו אלימות מילולית והתנהגותית של מורים. תנאי האקלים משפיעים על היכולת להתרכז, כמו גם הצפיפות והרעש. דירת לימודים נאה מרחיבה דעתו של אדם, גם האסתטיקה והנוחיות של מקום הלימוד כלולים בהגדרת "מקום שלבו חפץ".[3]
חשיבותה של הלמידה "במקום שלבו חפץ" גדולה עד כדי כך, שהתירו לאדם לצאת מארץ ישראל כדי ללמוד במקום שמתאים לו, גם אם יש אצל מי ללמוד בארץ ישראל.[4] נפסק להלכה שאדם אינו חייב לציית להוריו בבואו לבחור מקום לימודים שלבו חפץ. כלומר, אם ההורים רוצים שבנם ילמד במקום מסוים, והבן או הבת יודעים שבמקום אחר ילמדו טוב יותר, גם אם הדבר כרוך בעזיבת בית ההורים ובנסיעה למקום רחוק, מצות כיבוד אב ואם ומוראם אינה דוחה את זכותו וחובתו של הבן ללמוד במקום המתאים לו ביותר, והגדרת המקום המתאים היא כפי שלבו חפץ.[5] מובן, שהכוונה היא לבחירת מקום שבו התלמיד סבור שלימודו יעלה בידו בצורה טובה יותר. לא מדובר על תלמיד שלבו חפץ בבטלה ושעשועים ולכן הוא מעוניין להרחיק מבית הוריו והשגחתם, או ללמוד במוסד שבו רמת הלימודים והאחריות כלפי התלמידים נמוכה. הכלל ש-"לא מן הכול זוכה אדם ללמוד" מצטרף לעקרון של "מקום שלבו חפץ". לפי זה הורו חכמים, שעדיף לימוד ממורה שרמת דייקנותו וידענותו פחותה, אבל התלמיד חש קרוב אליו ומצליח בלימודו, על פני לימוד אצל מורה מעולה, שהתלמיד אינו מוצא אתו שפה משותפת.[6]
לכאורה, כנגד התפיסה הזאת עומדות המשניות הידועות בפרקי אבות המונות את דרכה של תורה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה...".[7] בין ארבעים ושמונה המעלות שהתורה נקנית בהם, מוזכרים במשניות אלה גם "מיעוט תענוג", "מיעוט שחוק", "קבלת ייסורין" ו-"אימה ויראה".[8] יש הטועים להסיק מכאן שקיימת הקבלה בין מידת הסבל למידת ההצלחה בלימוד, אך זו טעות גמורה. אין אידיאליזציה של הסבל, והוא אינו תנאי להצלחה בלימוד. יש דרישה למסור את הנפש כדי להצליח בלימוד, וללמוד גם כשהתנאים אינם מאפשרים זאת. אין כאן הצעה לבחור בייסורים ורעב כדרכים המבטיחות הצלחה בלימוד התורה. טרדות חומריות מסיחות את הדעת מן הלימוד, בין שאלו טרדות הנובעות ממחסור, ובין שאלו טרדות הנובעות מרדיפת תענוגות ומותרות. המצב העדיף הוא כאשר אין דעתו של הלומד מוסחת על ידי צרכים אחרים, ונפשו ודעתו פנויה להתמסר ללימודים במידת האפשר.
מקום שבו חפץ ליבו של הילד
המשימה העיקרית המוטלת על הורים וילדיהם בבחירת מקום הלימודים היא מציאת "המקום שלבו חפץ". לפי הבנתנו את המושג הזה, ברור שאין הכוונה למקום שבו חפץ לבם של ההורים, או שחבריהם של ההורים חפצים ביקרו. שני אתגרים עיקריים עומדים בפנינו בבואנו לאתר את שהלב חפץ. האחד חיצוני והאחר פנימי. האחד עיקרו שלילה, והאחר מתמקד בחיוב. האתגר החיצוני, הוא לשלול השפעות חיצוניות המסיחות את הדעת מקריאתו של הלב. לעתים רוצים ההורים או הילדים ללמוד במקום ה-"נחשב", גם אם הוא לא מתאים. לפעמים הלחץ של סביבת החברים משפיע, ולעתים משפיעה נוסטלגיה של ההורים למקום שבו למדו בילדותם. כל אלו מסיחי דעת שחשוב להתגבר עליהם, כדי לא לגרום לכך שהבחירה תיעשה בסופו של דבר בניגוד לרצון הלב של התלמיד. מובן שמדובר על חלק הלב החפץ בלימוד. לבו של האדם נמשך כידוע גם לדברים אחרים: לכבוד ומעמד חברתי, לשעשועים וקלות ראש, ואף למטרות חיוביות כדוגמת חיזוק ביראת שמים ודקדוק במצוות. כל אלו אינם נכללים ב-"לבו חפץ" שעליו דיבר רבא. רבא וכל המפרשים והפוסקים שבאו אחריו, התייחסו לחפץ הלב בלימוד. הבחירה במקום שליבו חפץ מחייבת סילוק כל המפריעים החיצוניים על מנת לזהות את הרצון האמיתי של התלמיד. משימה לא קלה, אך אפשרית.
הדרך לגלות במה חפץ לבו של הילד
האתגר האחר הוא אתגר חיובי, הפונה אל הלב פנימה, ומבקש לאתר מה באמת הוא חפץ. לעתים קרובות אין התלמיד והוריו יודעים במה לבו חפץ. בהעדר ניסיון מספיק, אין הילד יכול לערוך רשימת נתונים שיבטיחו למידה טובה. כלום יודע תלמיד בגיל בית הספר היסודי אם הוא מוכשר יותר לחשיבה של מדעים מדויקים או ליצירה של הרוח? נראה, שגם מבדקים פסיכוטכניים ופסיכולוגיים שונים אינם מועילים די הצורך ובוודאי אינם מספקים אבחנה ברורה. זאת ועוד, מכיוון שאין בידי התלמיד ללוש את בית הספר כרצונו, עליו לבחור בין בתי ספר או נתיבים שונים בתוך מוסד, שכל אחד מהם עונה רק באופן חלקי למה שלבו חפץ. אי אפשר להבטיח, שהמקום שבו לבו חפץ מבחינת חברת התלמידים הוא גם המקום שבו לבו חפץ מבחינת אופי המורים ואקלים בית הספר, והמקום שבו לבו חפץ מבחינת תכניות הלימודים. מהי אם כן הדרך לגלות במה חפץ לבו, ואיזו מן האפשרויות שלפניו היא האפשרות המתאימה לו ביותר? בסופו של דבר, התשובה כלולה בהגדרת המשימה - הלב הוא שאמור לחפוץ. לא הראש מכתיב לו ולא ההורים מכתיבים לו. "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר".[9] הילד יודע לאן נוטה לבו, בתנאי שנאפשר לו, ואף הוא יאפשר לעצמו, להקשיב לנטיית הלב. כדאי לבקר בבתי הספר האפשריים, להתרשם, לבלות שם פרק זמן משמעותי, ולחוש אם הלב של הילד נוטה למקום זה, ואם נעים לו הביקור במקום, או שהוא מעורר בו אימה ואי-נעימות.
הורים החוששים מפני הפקרת ילדם לנטיות לבו, יכולים לחזק את ליבם בכך שיתנו דעתם על הצפוי להם בשנים הבאות.
דמיינו לעצמכם את המאבקים להעיר את הילד בבקרים, להכינו לבית הספר, לזרזו ולאמצו כדי שיואיל ללכת ולהגיע בזמן, לעומת בקרים עם ילד המתעורר בחדווה ובחפץ לב ללכת לבית הספר. (כן! למי שלא זכה להכיר עדיין, יש תלמידים כאלה! וזה מאד תלוי לאיזה בית ספר הם הולכים!).
דמיינו לעצמכם את החיכוכים המתמידים מדי אחר צהריים, בסוגיית "האם הכנת שיעורי בית?", וחשבו על ילדים שחוזרים הביתה עם שעורים מוכנים כי הזדרזו, מרוב ענין וסקרנות, להכינם כבר במהלך הזמן הפנוי בבית הספר, או ילדים שניגשים להכין שעורי בית מתוך עניין וחפץ-לב בביתם!
אין הבדל בשאלה זו בין קטני-קטנים לבין מבוגרים. יש מבוגרים שזוכים ללכת כל בוקר בשמחה לעבודה, יש בני ישיבה ובנות מדרשה, סטודנטים וסטודנטיות, שחדווה נסוכה על פניהם בהגיעם בבוקר אל בית המדרש, וישנם עובדים ותלמידים שעל פניהם נסוכה ארשת מיוסרת בכל עת. כמובן, יש רבים באמצע, פעמים כך ופעמים כך, והשאלה החשובה מבחינתם היא איך להרבות את המשקל הכמותי והאיכותי של הימים השמחים על פני הימים המשמימים והמדכאים. המשימה של ההורים בהדרכת ילדיהם בבחירת בית ספר אינה נוגעת רק לשנה הקרובה, היא חלק מהחינוך הכללי של הילד לקבלת החלטות ובחירות נבונות בחיים: לימודים, מסגרת שירות, תעסוקה והקמת הבית.
אפשר לטעות בבחירה ?!
ומילה אחרונה: אפשר גם לטעות. חלק מן החינוך לבחירה הוא ההכרה בכך שלעתים נכשלים בבחירה וטועים. הקב"ה ברוב חסדיו נתן את התשובה כדי לאפשר לסגת מבחירות מוטעות. יתכן שילד טועה בשיקולים, כפי שיתכן שהורים ויועצים מומחים טועים בשיקוליהם ועצותיהם. זה לא מומלץ, אבל בהחלט אפשרי ולגיטימי. כאשר מגלים שהבחירה לא מתאימה, והלב שוב אינו חפץ במקום שנבחר, כדאי לבחון בזהירות ובתשומת לב את האפשרות לתקן את הבחירה ולעבור למקום אחר, מתאים יותר. לעתים, תיקון כזה פותר בעיות וקשיים שנגררים איתם לחינם לאורך שנים רבות, רק מפני שחוששים מפני השינוי והבחירה המחודשת.
[1] עבודה זרה דף יט ע"א
[2] מהרש"א בחידושי אגדות שם
[3] שו"ת תורת חיים (ר"ח שבתי, המהרח"ש) חלק א, נג
[4] עבודה זרה דף יג ע"א
[5] ראו לדוגמה בשו"ת תרומת הדשן סימן מ, שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נו, ובקצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, יורה דעה ט, סימן א. ובמקורות שצוינו שם.
[6] ראו לדוגמה בשו"ת מהרי"ט, חלק ב יורה דעה סימן נ
[7] אבות פרק ו משנה ד
[8] אבות פרק ו משניות ה-ו
[9] משלי יד י