יש לי אמירה שאני אומרת ומחדדת והיא גם מתפתחת ככל שעוברות השנים.
אני מפזרת אותה בכל הזדמנות ומאוד מאמינה בה. אצלי זה הרגיש כל כך מדויק.
עם הילדה הראשונה, נולדו לי גם הדאגות והחרדות. העולם נראה יותר מסוכן והרבה פחות בטוח מאז שהפכתי לאימא.
כשנולדה לי הבת השנייה, הרגשתי עוד טרם הלידה, שעתה נולד גם המצפון. שהרי בהריון ובלידה של בכורתי, היא הייתה כל עולמי. לעומת זאת בהריון ובלידה של השנייה ליבי כבר היה חצוי, הייתי נוכחת בלידה וגם מאוד פעילה ועם זאת, הראש שלי היה עסוק ב: האם הגדולה תסתדר שתי לילות בלעדיי? איך היא תתמודד עם האחות החדשה? וכמובן, האם התינוקת מספיק על הידיים? האם אני מספיק איתה? אפילו שהיא ישנה רוב הזמן. הרבה מצפון לכאן ולכאן.
כשנולדה השלישית הרגשתי והכרזתי- אהבה טהורה, אושר עילאי. הדאגות כבר כאן, המצפון גם הוא. ניסיון כבר יש ומחכות לנו בבית שתי בנות, "אחיות לצרה". אני עם השלישית ופשוט שמחה ומודה.
כשנולד הרביעי, מעבר לשמחה הגדולה אודות הגיוון, ההרגשה היתה שעכשיו זה האתגר, וזה אכן מאתגר.
הכלתם וסיפוקם של ארבע עולמות בגילאים קטנים ושונים, הינה מאתגרת ביותר. אני בטוחה שכל אמא תסכים, ואני אעיד על עצמי בכנות שאני מוצפת ועמוסה בחשיבה ובהתמודדויות שונות.
אתגר ההורות רק מתחיל עכשיו.
הטלטלה שעברנו השבוע, כל עם ישראל ובמיוחד כהורים, הייתה קשה ביותר. כל המערכות שלנו יצאו מאיזון.
אני ממש יכולה לראות את הראש מבפנים עם מלא כפתורים ונורות והכל מהבהב וקופץ.
איך נדע? איך נוכל שוב לסמוך? מי הגורם שיקח אחריות על הטרגדיה הזאת? ולא רק עליה, גם על העתיד לבוא ובעיקר כדי שלא יחזור שוב כזה אסון.
מי יוכל להתחייב לביטחונם של ילדינו בטיולים השנתיים? של הקטנים ושל הגדולים. על המסעות בתנועות הנוער ועל עוד המון החלטות שאנחנו כהורים צריכים לקבל. הרי לא נסגור אותם בבית, אנחנו חייבים לאפשר להם לחוות. כהורים נצטרך לקבל לקבל את זה שבגיל מסויים ההחלטות יהיו שלהם ואילו אנחנו נשאר עם החרדות, המצפון והאהבה הגדולה, וגם זה יהיה מאתגר.
נזכרתי כמה פעם, בתקופת הגן, הכל היה קל ופשוט. כשהרגשתי לא שלמה, השארתי אותן בבית בעזרת כמה חטיפים וסרט. השנה עם הגדולה שלי, שלא הורשתה לצאת למסע עם התנועה כבר היה יותר מורכב. לא רק בגלל התסכול שלה אלא גם כי ידעתי שאני לא מאפשרת לה משהו חברתי שיכול להועיל לה.
ובאמת אני דנה ביני לבין עצמי איפה הגבול בין היגיון, הגנה, והוגנות.
האסון שהתרחש בשבוע שעבר מהווה דוגמה אכזרית לשילוב בין גודל החשיבות והאחריות בכל החלטה של צוות חינוכי לבין עד כמה הורים סומכים על המערכת. אלו היו ימים של התראות על סופה קיצונית ובכל זאת הנערים והנערות הורשו לצאת לטיול הזה לאזור המועד לשיטפונות.
אני חושבת על הגילאים האלה, נערים ונערות, עוד רגע חיילים ומבינה כמה האתגר מתעצם.
בימים של גשם שהוכרזו כימי סופה קיצונית, בכל הזדמנות שיכולתי לא שלחתי למסגרות, פחדתי שייפול עליהן עץ, או שיהיה להן קר מידי.
אבל עכשיו זה קל מאוד, הן משתפות פעולה ואפילו שמחות מאוד. אך ברור לי שזה עניין של זמן עד שהן יחליטו אם מתאים להן או לא. ואני אוכל רק לייעץ, לא מעבר.
ואני חושבת שוב על האמירה שלי על החרדות, המצפון האהבה הטהורה והאתגר.
מבינה כמה היא נכונה לי וכמה היא תלווה אותי כל חיי.
בתוך כל אחת ואחד מילדיי הם מתקיימים, כולם. החרדה, המצפון, האהבה והאתגר. וזה לא הולך להשתנות אלא רק להיות יותר ויותר מהכל.