אחד הנושאים המתסכלים אותי כהורה הוא עניין שעות הפנאי של הילדים. כיצד לנצל אותן בצורה המיטבית ביותר? ואולי השאלה הקשה יותר היא מהי הצורה המיטבית לנצל אותן.
בואו נדבר על זה רגע - חוגים: בשביל מה צריך את זה? מה הילד מקבל שם, האם הוא שם בשבילו או כדי שהוא יהיה פחות זמן בבית מציק לשאר האחים, דורש תשומת לב?
האם יש מדרג לחוגים? האם חוגי ההעשרה בסגנון מצטיינים, מחוננים, כוכבים או שקר אחר שווים יותר מסתם חוג אמנות, ציור, רקמה? האם עוד לימודים זה טוב יותר מסתם חוג כדורגל, או שמא כדי לתת דגש על חינוך מוזיקלי, כדאי שהילדה תנגן באיזה הרכב, תתמקצע על כלי, או כיוון שברור שארתור רובינשטיין לא יצא ממנה, לוותר כבר עכשיו?
בקיצור מלא התלבטויות, וזה בכלל בלי להזכיר את עניין הממון: חוגים והעשרה לארבעה ילדים (ברוך ה' מספרים 5 ו6 עוד צעירים מדי בשביל לבקש חוג). כל השמחה הזאת של החוגים עולה עד אלפי שקלים רבים בכל שנה. והאם לתת יותר מחוג אחד לכל ילד? והחשש לפספס הזדמנות, והחשש להפסיק את ההתפתחות המוזיקלית של הילד, בקיצור הולך לו ההורה המצוי וראשו בעננים אך כיסיו ריקים וליבו סוער. ואין מדרג ואין מחשבה והכל הופך לעיסה במוח, מעין שייק חוגים עם קצת וודקה או ערק תלוי בעדה ובמקום (אפשר גם וויסקי נקי).
ואז, ברוך ה' ישתבח שמו לעד ולנצח נצחים המשביע לכל חי רצון והפותח את ידו הרחבה המלאה כל טוב, אנו מתחילים להאמין ולהתפלל. אין בעיה, נרשום אותם גם למוזיקה וגם לאמנות גם לכדורגל וגם למצטיינים גם לקרטה וגם ליוגה ילדים, ומי ישלם? הוא יתברך, ומי יסייע? הוא יתברך, ומי ידאג לכל זה? הוא יתברך. העיקר שהמצפון יהיה נקי שלא חסכנו מהילדים את כל הטוב והשפע שראוי שנעניק להם. אז לא יישאר להם זמן פנוי, אולי עדיף ככה, שכידוע בטלה מביאה לידי שעמום ואז סמים והסוף ידוע.
ועדיין יושב שם התסכול הקטן בלב, איך זה שאני כהורה (כאן המקום להעריץ את נוות הבית שמלמדת את הילדים ערבית ומוצאת איכשהו זמן לשבת איתם בנחת ובשלווה) לא מצליח למלא בעצמי את שעות הפנאי של ילדי בתוכן. כיצד זה אני לא מוצא זמן להקדיש לילדים, לשבת איתם, לשחק איתם בפשטות ובתמימות, ללמוד איתם תורה ומדע, להיות איתם באמת ולא רק לספק את הקיום הבסיסי של הפיתה בבוקר, אוכל מקלחות ולישון?
אז לאיזה חוג הם הולכים היום?
משה נא-אור הוא מחבר הספר 'מעשה בעץ שרצה להיות הליקופטר'