"כל העולם צריך את האור של אבא שלי"

נשמה קרליבך החלה לשיר עם אביה, רבי שלמה קרליבך זצ"ל, כבר כשהייתה בת חמש-עשרה. שלושה שבועות לאחר פטירתו החלה הקריירה המוזיקלית שלה לנסוק. למרות הליכתה בצעדי אביה שהעריצה, פיתחה נשמה סגנון מוסיקלי ודרך משלה. כבר חמש-עשרה שנה היא משתפת פעולה עם הפסנתרן המוכשר והמפיק שלה, דיוויד מורגן, והשפעת עולם הג'ז שמורגן בא ממנו ניכרת במוסיקה שהם יוצרים יחד. היא הוציאה כבר שבעה אלבומים ובהם שילבה שירים של אביה וחומרים מקוריים משלה, אך מלבד היותה זמרת מוכשרת, בשיחה עם נשמה קרליבך אפשר לחוש את הרוח החמה והאוהבת שספגה בבית אביה ואת האמונה החזקה שהשריש בה. "כשאבא שלי נפטר הרגשתי שזה היה הרצון שלו, ושאני מוכרחה לשיר. זו הייתה תקופה קשה בחיי. טיילתי בכל העולם, שרתי לאלפי אנשים, כולנו סירבנו להאמין שלא נזכה לחוות שוב את נוכחותו הקדושה של אבי. בסוף גיליתי שכשאני שרה אני לא רק ממשיכה את דרכו של אבי, אני גם מממשת את החלום שלי עצמי."

קשה להישאר אדישים לקולה החם והמרטיט של נשמה. "כשאני שרה," היא מעידה, "אני חווה תפילה במובן העמוק ביותר. אבא שלי אמר שלשיר זה כמו להתפלל פעמיים. למרבה הצער, אנחנו מפחדים לפתוח את הלב לתפילות הפנימיות שלנו, אך בו-זמנית שבורים מהחיסרון שלהן אצלנו, לכן אני מרגישה שדווקא כשקשה לנו למצוא את המילים - המוסיקה עושה זאת בשבילנו. המוסיקה מצליחה לגרום לנו להרגיש את הלב השבור שלם. זה הנס שאני מרגישה כשאני שרה, ואני מודה לה' בכל רגע מחיי על הזכות להתפלל ולשיר עם אנשים שאני פוגשת בכל רחבי העולם."

האב האנושי שלי

רבי שלמה קרליבך (תרפ"ה - תשנ"ה) נולד בברלין והיגר עם אחיו התאום ועם הוריו לארצות הברית לאחר עליית הנאצים לשלטון. הוא למד בישיבות שונות ונחשב לעילוי בתורה. לאחר שהוסמך לרבנות החל להתקרב לחסידות חב"ד, ואף נשלח מטעם הרבי מליובאוויטש להפיץ את התורה החסידית במרכזים יהודיים ברחבי ארצות הברית. בשלב זה החל הרב קרליבך להבין את ייעודו, והוא - להגיע לצעירים היהודיים שמאסו במסורת אבותיהם, ולעורר את הלבבות להתקרב באמצעות שירים וסיפורים. אלפי צעירים התלכדו סביב אישיותו הכובשת, והוא שימש להם אב ומורה דרך רוחני. רבי שלמה דאג לחסידיו במסירות רבה ופיזר את כל הונו בעשיית חסד למען כל אדם.

יש ספרים על חייו שהתיאורים בהם הם עיוות מוחלט של המציאות (התמונות באדיבות ירחון הלל)

"דבר שתמיד הפריע לי," אומרת בתו נשמה, "הוא האופן שבו אנשים דיברו עליו. יש ספרים על חייו שהתיאורים בהם הם עיוות מוחלט של המציאות. אנשים ראו אותו כלא-אמתי. למשל, אבא שלי שנא את השעבוד לכסף. כשהרוויח כסף הוא נתן אותו לאחרים שהרגיש שזקוקים לו יותר ממנו. לא היה אכפת לו אם שילמו לו או לא, לא היה אכפת לו שאנשים גזלו ממנו שירים," היא מתארת, אך באותה נשימה מסייגת, "האמת היא שאני חושבת שדווקא היה אכפת לו בסתר לבו. אני מאמינה שהוא מת בלב שבור, כי האנשים שהיו סביבו, שהוא כל הזמן עזר להם, לא טיפלו בו לעת זקנה. אבא שלי ראה את הנתינה כשליחות שלו, אך הוא נוצל פעמים רבות. אני לא מתכוונת להכליל, אני לא חושבת שכולם היו כאלה, אבל יש הרבה אנשים שחושבים עד היום שהם יכולים לקחת גם מאתנו, המשפחה שלו. זה חלק כאוב בסיפור החיים שלו מבחינתי."

איך הוא היה בתור אבא?

"הוא היה אבא מדהים. הלוואי שהוא היה בסביבה יותר. אני שמחה שיכולתי להבין אותו, אחרת הקשר אתו היה בלתי אפשרי כי הוא היה עסוק מאוד. הוא לא היה אבא טיפוסי בכלל. למשל, בימים שהיה בבית, אם הייתי קמה בבוקר ואומרת 'אבא, אין לי כוח ללכת לבית הספר' הוא היה עונה לי 'כן, אהובה, אל תקלקלי לעצמך את היום. תישארי בבית. זה יום מקסים, אל תהרסי אותו ותלכי לבית הספר.' כזה הוא היה. אבא שלי הרגיש שבתי הספר לא מעניקים די משמעות ורוחניות לתלמידים, והוא צדק. אם הייתי בונה על החינוך הדתי שקיבלתי בבית הספר לא הייתה בי האהבה שיש לי לקדוש ברוך הוא וליהדות. הפנמתי את האהבה הזאת רק מלראות את אבא שלי יושב ולומד בכל רגע פנוי שהיה לו. למעשה מה שאמר לי היה 'אל תבזבזי זמן על מה שלא נותן לך השראה. תשקיעי את הזמן היקר שלך רק בדברים שחשובים לך באמת.' אני מכורה לעבודה שלי, לא ברמה שלו כי הוא אף פעם לא ישן, אבל בכל זאת קיבלתי את התכונה הזאת ממנו. הוא גם לימד אותי לאהוב אנשים ולהיות סבלנית כלפיהם. זה היה שיעור תמידי וחי שלמדנו בבית - לפתח אכפתיות כלפי אחרים, להבין שאנשים זקוקים לאהבה שלנו."

ואם מישהו יתגייר בזכות המוזיקה?

בשש השנים האחרונות נשמה מופיעה עם להקת גוספל (מוזיקת דת) מכנסייה בפטיסטית בניו-יורק. מה שהתחיל כגחמה מוזיקלית הפך להיות חלק מהותי ממה שהיא חווה למרבה הפלא כשליחות חייה. נשמה עוברת בבתי ספר לרבנות בארצות הברית ומעבירה שיעורים על מפגשים בין-דתיים. היא עדיין שרה את השירים של אביה, אבל הסגנון השתנה, וגם התפיסה של נשמה עצמה השתנתה. מי שחשה שנים רבות שתפקידה להמשיך להביא ריפוי לאנשים דרך המסרים של אביה ושל שירתו, הבינה שהריפוי הזה מיועד לעולם כולו. התפנית שקרליבך הצעירה עשתה לא מפתיע במיוחד, גם הרב קרליבך עצמו נודע במפגשים שלו עם בני דתות אחרות, ואף הוא שר את שירו "הנשמה לך" בליווי מקהלת כנסייה נוצרית.

העולם מוכן למשיח

מאיפה נולד הרעיון לשיר עם מקהלת גוספל?

"התחלתי לעבוד אתם כי הם מוזיקאים נפלאים ואנשים מעוררי השראה. התוצאה הייתה מחשמלת, והביקוש להופעה שלנו אדיר. המוסיקה הזאת היא חלק מחוויית משיח לאנושות כולה, התפיסה שלנו מצומצמת כשאנחנו רוצים שלום רק בשביל אחינו ואחיותינו היהודים. העם היהודי נבחר כדי להביא אור לעולם כולו. אבי עשה זאת בחייו, ואני מרגישה חזק מאוד שזו העבודה שאני רוצה ואמורה לעשות כל חיי. כל העולם צריך את האור של אבא שלי.

איך הקהל מגיב לשילוב המוזיקלי שנוצר?

"יש אנשים שחושבים שהוא פשוט מדהים, אבל יש גם הרבה פחד. אני לא מצליחה להבין ממה מפחדים. ואם מישהו יחליט להתגייר בעקבות הופעה כזו? הגיע זמן לרפא את הפחד הזה. אני יכולה לבלות עם המקהלה ימים שלמים ולשמוע אותם מדברים על האמונה שלהם ומתוך כך להרגיש את ה', אין דבר בעולם שמזיז אותי ממי שאני."

ביקורת משמעה אני קיימת

נשמה רואה את עצמה כחלק מהיהדות האורתודוכסית, וגאה בזה, ועסוקה כל הזמן בחיבור שלה עם הקדוש ברוך הוא ובבירור הרצון שלו ממנה. עם זאת, בדומה לאביה היא בוחרת ללכת בדרכה העצמאית, עם האמונות והתפיסות הייחודיות שלה, ולא אכפת לה מה יגידו. היא ממשיכה להופיע בבתי כנסת ובכנסיות, היא שרה גם לקהל של גברים, והיא לא מקפידה על כיסוי ראש.

אנשים העריצו את אביך אבל הוא ספג גם לא מעט ביקורת, את חווה ביקורת דומה?

"מובן שאני חווה הרבה ביקורת. אבל אני מאמינה שאם לא מבקרים אותך - סימן שאת לא עושה דברים אמתיים ומשמעותיים. יש אנשים שזו קריירה שנייה אצלם, לבקר אותי ואחרים. אני מעולם לא חשבתי להתקשר למישהו ולהגיד לו שהוא עושה את הדבר הלא נכון. העולם מוכן לשינוי, העולם מוכן למשיח, ומשיח מגיע לכולם. אם אנחנו לא מוכנים להיפתח, להיות גאים במי שאנחנו, נטועים חזק במסורת בלי לחשוש שנלך לאיבוד במפגש עם העולם בחוץ, אז למה להיות יהודי? אני מרגישה שחייב להיות שינוי. זה המסר של אבא שלי - להאיר את האור החוצה. לכל אחד יש הדרך שלו לעשות זאת."

נשמה גילתה רק לאחרונה את הדרך שלה. שנים רבות חשבה שהקול שלה מתבטא רק בשירה ואילו הלימוד הרוחני הוא תחום שהיה שייך לאביה בלבד. בשנים האחרונות החלה נשמה להעביר שיעורים על מציאת משמעות ואמונה בתקופות חשוכות בחיים. "החלטתי שיש לי מה להעניק לאחרים. אנחנו כולנו נוטים למנוע מעצמנו להוציא את העוצמות והכוחות שיש בתוכנו. אנחנו חושבים שאולי יש מישהו אחר שיכול לעשות זאת טוב מאתנו, ו'זה באמת משהו שאני טובה בו?', 'אולי אין לי משהו באמת מיוחד לומר?' הנקודה היא שה' מאמין בנו ואנחנו צריכים להאמין בעצמנו, להאמין שיש חלל בעולם שממתין להתמלא במה שיש רק לנו לתת. עצוב לי לראות אנשים שיש להם מה לתת והם מונעים זאת מהעולם. לא תמיד קל לתת, לפעמים זה אפילו מפחיד, אבל אני לומדת איך להיות מי שאני, איך לתת במישורים שונים של חיי כאמא, כבת, כחברה וכיוצרת."

אם הייתה לך דקה בשידור חי לנשים בכל העולם, איזו קריאה היית קוראת להן?

"אסור שנשים יוותרו על עצמן, חד וחלק. אם אישה שמחה להיות בביתה, להתמקד בגידול הילדים, אין דבר ראוי להערכה יותר מזה. אבל אם היא שואפת לדברים נוספים, אסור לה לוותר על עצמה. אישה ניגשה אליי פעם אחרי הופעה ואמרה לי 'הייתי דתייה אבל עזבתי את הדרך הזו כי חשבתי שה' לא רוצה לשמוע את הקול שלי.' האמירה הזו השפיעה עליי מאוד. אבי לימד אותי שאוכל לעשות כל דבר שאני חולמת עליו."

אחותך דריה בחרה אף היא בתחום יצירתי - צילום וציור. זה לא מפליא, לאור הידיעה מי היה אביכן. מהו תהליך יצירה בעינייך?

"להיות יצירתי פירושו להיות זמין למה שקיים בעולם. אבא שלי סיפר שמעולם לא ישב לכתוב שיר, השירים היו מגיעים אליו. היה לו רגע של שברון לב והשיר היה מגיע, היה לו רגע של שמחה ושיר היה מגיע. להיות יוצר פירושו לפתוח את כל החושים לקבל משהו שמעבר לך, שיכול לעורר בך השראה. זו מתנה. בלי אמונה הייתי חושבת שהכל ממני."

הראיון המלא פורסם בירחון הנשים "הלל"