סגור

"אני, האב הגאה, היודע, הבטוח, עומד בוש ונכלם וצריך לבקש סליחה מאחד מילדי"

מיוחד ליום כיפור - משה נא אור בטור קצת שונה: כשאנו כועסים על הילדים בלי הצדקה, ואז אנו מוצאים את עצמנו עומדים לבקש סליחה מילדנו. על הורות, חינוך, סליחה ושריטות

משה נא-אור
ח בתשרי התשעח
,
28 בספטמבר, 2017 11:07
אב ל-6 וכלב

אב ל-6 וכלבצילום:

בין כסה לעשור, בין דין לרחמים, בין ארוחות אין קץ לתפילות אל עבר הנצח. 
הורות נמדדת בהמון דברים: החל מהדברים הפשוטים כמו הסנדביצ'ים לארוחת עשר, המשך בכמות הכביסות וכלה בהשכבות ובהשבת הבית אל כנו בסוף כל יום. ומעל כל אלה עומדת שאלת החינוך: מהי הדרך אותה אני מלמד את ילדי, מהי הדוגמה האישית שאני נותן, ומהו הרף המוסרי שהמשפחה תובעת מכל יחיד ויחידה בה.

חלק כואב קשה וממלא ספקות בהורות, הוא נושא המשמעת בכלל ובפרט מה אתה עושה כאשר הילד לא מקשיב לך/ מפר את כללי הבית/ מכה את אחיו מכות נמרצות/ מנבל את הפה/ משקר/ מאחר, או כל אלה ביחד. מה אתה עושה???

ובימים אלו של סליחה ומחילה אני לא יכול שלא לשוב אל אותם מצבים בהם אני, האב הגאה, היודע, הבטוח ומורה הדרך לשישה קטנטנים, עומד בוש ונכלם ומוצא שאני צריך לבקש סליחה מאחד מילדי.

לעתים, אני מוצא את עצמי מגיע אל נקודות קצה בהם הכל מתפוצץ, כל הפיוזים קופצים ומי שמיטיב לראות יכול גם להבחין במעט עשן יוצא מהאוזניים, ואני מתפרץ. בדרך כלל זה מוצדק, לפחות בהרגשה הקטנונית אתה יכול להגיד לעצמך זה הגיע לו או לה, למרות שבתוך הלב פנימה אתה יודע שהצלקת שעכשיו שרטת בנפשו של הילד, לא שווה את כל החינוך הזה שלך. ואם שבפינה קטנה בלב קיימת התקווה שאולי השריטה לא כל כך גדולה ושמחר הוא יקום והכל יהיה בסדר, אז לא!

אבל לפעמים זה לא מוצדק. נסיעה חזרה הביתה משבת כלשהי, אני נוסע באוטו עם שלושה בנים ונוות הבית עם החצי השני. הנסיעה קשה, הילדים אוכלים אחד לשני את הראש. אחד מהם מציק לשני האחרים. ואני נוהג בקור רוח מרשים ומצליח לא להתפרץ ולא להיגרר. גאווה גדולה ממלאת את לבי, סוף סוף התגברתי על הכעס הארור, איזו שליטה עצמית מפוארת, כל הכבוד לי באמת. ברבע שעה האחרונה של הנסיעה הם אפילו נרדמו שלושתם, מה שהפך את הנסיעה למעין עולם הבא. רק אני, הכביש ושמיים זרועים כוכבים של בקעת הירדן. הגענו הביתה. צריך להעיר את הילדים כדי שיכנסו הביתה. הם נכנסים. ואז. כמה מילים שמספר אחד אומר ואולי איזה דחיפה קטנה, אני כבר לא זוכר מה זה היה. ואחד אחרי השני כל מנגנוני ההגנה קורסים והגדול חוטף ממני צעקות ואף סטירה, ותוך כדי אני  אומר לעצמי 'אבל זה לא קשור אליו' ואני עונה לעצמי 'נכון, אבל עכשיו בוא נשחרר את כל העצבים ונתמודד עם ההשלכות אחר כך'. טעות. קשה. מאד.

אחרי חצי שעה אני מוצא את עצמי מתיישב על מיטתו של הגדול, בני בכורי, ומנסה לפייס אותו. להסביר לעצמו ולי מה קרה, להבטיח שזה לא יקרה שוב. אחר כך עם נוות הבית מנסים לחשוב מה אפשר לעשות אחרת. ואיך למנוע את ההתפרצות הבאה.

ילדים זה מראה. לא כזאת שמגדילה או מקטינה, מייפה את המציאות או מכערת. מראה אמתית אחד לאחד. מראה את הטוב והיופי את הקשיים והכאבים.

לכובש כעסו בדין.

 

לטורים קודמים

01.10.2017

1. טור יפה וחושב (אבא )

חזק ואמץ כי אני החלטתי שהכיפור אתמקד בנושא הבית ....

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

יו"ר ועדת החינוך רם שפע צילום: יהונתן סמייה, דוברות הכנסת

יו"ר ועדת החינוך: "מתקשה להבין את ההחלטה על סגירת מערכת החינוך - טלטול של המערכת"

קרא עוד