כשאנחנו היינו ילדים, ומישהו היה חולה (בדרך כלל זה היה יותר ממישהו אחד, כמובן) אמא שלי היתה מזמינה רופא הביתה. זה היה מקובל באותם ימים, ד"ר פרנקל, יקה גבוה, הדור שיער לבן, היה מגיע עם התיק שלו. בודק אותנו, ולצידו אמא שלי אומרת לו את ה"אבחנות" שלה. הרופא היה מקשיב, וברוב המקרים מכין מרשמים לפי ההמלצות של אמי.
אמא שלי לא היתה רופאה, וגם לא התיימרה להיות. היא התחתנה צעירה, ילדה את בנה הבכור בגיל 20, אבל משום מה האמינה מאוד באינטואיציה שלה. משהו שאולי קצת עבר מן העולם.
את האמונה הזו היא השכילה להעביר לי כשאני הפכתי להיות אמא (בגיל די דומה).
כשילדתי את בתי הבכורה הבית התמלא באורחים (נכדה ראשונה, נינה ראשונה וכו') וחדרי התמלא בעצות: להניק לפי דרישה, או לפי שעות, להשכיב על הבטן או על הגב, להיענות, לא להיענות, לצאת איתה לטיול, לא להוציא אותה מהבית עדיין, וכו' וכו'.
הראש התפוצץ מעצות סותרות. הצלחתי להחליט מה לאמץ ומה לא. אבל אני זוכרת את השאלה שכן הפניתי לאמא שלי, ויותר מכך את תשובתה. כשהיו קולות שאמרו שלא אעיז להשכיב את התינוקת איתי במיטה, שמא אמחץ אותה מתוך שינה, שאלתי את אמי מה דעתה על כך
אמא בחכמתה אמרה: אמא לא מסוגלת למחוץ את התינוק שלה. משהו באינסטינקטים שלה לא יתן לה שיקרה דבר כזה.
המשפט הזה נטמע בי במובן העמוק שלו.
את יודעת להיות אמא. יש לך את זה.
ואני הייתי בת עשרים, שלא ידעה איך להחליף חיתול ואיך להחזיק תינוק. אבל זה חיזק אותי. זה, וגם שיתוף כנה ברגעי חוסר האונים שלה כשהיתה אמא צעירה ולא ידעה מה לעשות עם תינוק שלא מפסיק לבכות.
אבל המשפט הזה ערך היכרות ביני לבין גברת "תחושת בטן" ונתן לה את המקום שלה.
כל כך בקלות היא הולכת לאיבוד בתוך ים המידע שמציף אותנו. איך קראה לזה סיוון רהב מאיר? אינתיפדת המידע. כל כך הרבה מחקרים, מדעים, עצות בווצאפ ובפייסבוק, וכל כך בקלות היא הולכת לאיבוד, תחושת הבטן.
השישית שלי, נולדה עם הרחבה בכליות (משהו שראו בא"ס עוד לפני הלידה).
מרגע הלידה כל הזמן עברה בדיקות. בגיל 9 ימים התאשפזה (סתם! סתם!!!) בגלל חום,
עשו לה מליון בדיקות (כולל ניקור מותני, טראומה רצינית לאמא ולתינוקת) ולא מצאו כלום.
אבל כל הזמן הזהירו אותי, בגלל ההרחבה בכליות, שלא יהיה לה ריפלוקס, ודלקות בכליות וכו'
ההנחיה הברורה היתה, שכל פעם שעולה החום, מיד צריך לגשת למיון. חד משמעית.
וכך עשינו. לילות בילינו בחדר מיון, כשהם לשווא מנסים לקחת לה בדיקת שתן סטרילית, ללא הצלחה (מאוד קשה עם בנות).
במקביל הלכתי למטפלת בהילינג, שטיפלה בה טיפול עדין במגע.
בשלב מסויים היא אמרה לי:
תראי, אי אפשר לגדל ילד ככה, עם ההנחיה הזו ש"כל חום רצים למיון". זה לא הגיוני. הילד נעשה היסטרי מזה וכך גם כל הבית (להשאיר 5 ילדים בבית, להגיע לפנות בוקר טרוטי עיניים ולנסות להמשיך בשגרת היום, וכל זה אחרי לילה במיון שנגמר בדיוק כמו שהוא התחיל)
צריך להרגיע.
אלה המשפטים שהיא אמרה לי. לא אמרה לי מה לעשות, לא מה לא לעשות, רק את הדבר הזה, וזה היה משפט שעשה לי סדר בדברים. פתאום חזרה גבר אינטואיציה, ואמרה : האמת, נכון. אי אפשר לגדל ילדים ככה בהיסטריה.
והבנתי שזה באמת מטורף ופסיכי, ולא הגיוני.
עזבנו את ההנחיה הזו בצד.
אני אישית גם סירבתי לעשות לה חלק מהבדיקות. המשכנו לעשות US של דרכי השתן, אבל לא את ה"רפואה הגרעינית" וגם סירבתי להמלצה לקחת אנטיביוטיקה מניעתית עד גיל 7 שאז אפשר לעשות את הניתוח שיסדר את הדבר הזה.
כי גם זה היה נראה לי מטורף (לקחת אנטיביוטיקה על בסיס יומיומי במשך שבע שנים)
הגענו לגיל 7. להגיד שלא היו דלקות בשתן בדרך? היו. בלי חום דווקא.
הגיע הגיל שאפשר לנתח, עשינו ניתוח והכל הסתדר.
לא אומרת שכך צריך לעשות או לא. זו היתה האינטואיציה שלי, זה מה שהתאים לי.
אבל אני רואה היום הורים לילדים קטנים, מוטרפים ורצים מרופא לרופא, מהעבודה למעון באמצע היום בשל הקפצת חום או מחלה, ואח"כ תרים אחר אישורים של הרופא כדי להחזיר את הילד למעון, ובתוך כל המרוץ הזה, בין הנהלים והחובות, נעלמת לה שוב, אותה תחושת בטן. שכדי לעורר אותה, צריך לעצור לרגע, ולראות. מה הילד שלי רוצה? מה אני רוצה בקשר שלי עם הילד? אולי כל מה שהוא צריך זה באמת להישאר בבית עם הורים רגועים יותר ורצים פחות?
הקשר ההדוק בין גוף לנפש הוכח כבר לעייפה. כשהגוף בסטרס, מתעכבים ומשתבשים תהליכי הריפוי הטבעיים הקיימים בו. בואו ניתן לילדים שלנו קצת רוגע, במקום לרוץ מייד לרופאים, להמתין מעט, לתת אמון בגוף הקטן הזה, בעצמכם כהורים, בקשר בין ההורים לילד, שגם הוא תורם להחלמה. ולתת קצת מקום לאותה תחושת בטן. להקשיב לה. יש לה מה להגיד פה ושם. ופה ושם היא גם קולעת בול.
אורנה דן - אם ל13, תומכת משפחה. מומחית לחכמת השבט. דולה ומנחת הורים.
להרשמה לחוגי ההורים הקרובים: 054-2656527, orniki@neto.net.il