פירגון הוא מושג רווח בעברית ובתרבות הישראלית. הוא מתאר פעולה חיובית שמטרתה לחזק הרגשה טובה של אדם אחר. וזאת, ללא מניעים נסתרים ובאופן חיובי.
בשנים האחרונות הפירגון הפך יותר מוחצן. אל מולנו במסך מרצדות המוני תמונות, סירטונים, טורים על טורים אם בעלי דעה והשפעה.
כאלו שנפשם אל העט חפצה או פשוט הומור בהפצה. פוליטי, מדיני, ענייני ולא ענייני. דת, רוח, תרבות וספורט. שירה ופרסומות בלית ברירה.
לנו ניתנה כאן הזדמנות של ממש לתת ולקבל פירגון קבל עם וקבוצה. אז אנחנו נותנים וגם מקבלים.
לפעמים אנחנו זוכים להחשף לתוכן מעשיר, ממלא או משמח ולעיתים מגרילים גם מגף, שרשרת או הזמנה להצגה.
אולם מה קורה כאשר הפירגון עולה לנו בקושי, אם לפרגן זה להודות שמישהו טוב וזה לא בא לנו בטוב
ואם נצא מגבולות הרשתות החברתיות, מה קורה כאשר הפירגון עולה לנו בוויתור ובהתמודדות שממש מיותרים לנו.
מה קורה כאשר אותו פירגון הוא בעצם הניגוד של מה שאנחנו מאמינים בו?
איך נפרגן אז? כשזה לא לייק נוצץ קבל עם וקבוצה, כשזה לפרצוף עצוב שמביט מהמראה.
כנשים, כרעיות, אנחנו נדרשות לא פעם לפרגן לאיש שלנו. ולא פעם זה לא פירגון קל ופשוט.
הרבה עומס שיפול עלינו, שינוי בשגרה שכבר זורמת, הוצאות כספיות שלא רצינו בהן ולפעמים התנגשויות עם עניינים אחרים שחשובים לנו לא פחות, גם כשהאיש יוצא אל המילואים שזה לא מבחירה, אנו נדרשות להיות עורף עמיד ונכון כדי שהוא יוכל להתרכז במשימה.
לעיתים אני מרגישה ש-מה יגידו תופס מקום לא מבוטל, איך נתת לו? ככה פרגנת?
עוברת תחושה לא נוחה של אולי הם צודקים? לא הייתי צריכה? ולמה בכלל הוא עשה לי את זה?
הרגשה לא נעימה מתפשטת לאורך העורף שהיה יציב וגאה ומעט קרירות שיורדת מן הראש וחודרת לתוך הלב.
מקפיאה ואפילו מכאיבה.
וזה כל כך אסור. להתערב בשיקולים ובהחלטות שהתקבלו בין שני אנשים ששמו את ליבם ונפשם ואת החיים עצמם זה בידו של זאת.
לעולם לא נדע מה עומד מאחורי הדברים ואלו נזקים ניצור אפילו רק בכמה מילים, או בהבעת פנים.
אני מודה, לא תמיד קל לי לפרגן, לפעמים העקרונות שלי חזקים יותר ואני פשוט לא משחררת.
זאת אני, המיושנת, הלא תמיד מעודכנת בכל טרנד ועניין.
אני לומדת בקצב שלי מתי ואם בכלל לשחרר אחיזה בעקרון מסויים.
בוחרת מה נכון לי ולנו. כמו שאני לא תמיד מבינה החלטות ומעשים של אנשים אחרים אני לא מצפה שתמיד יבינו מה עומד מאחורי ההחלטות שלי.
אני לומדת שוב ושוב כמה חשובה כף הזכות. כמה היא נכונה לכל תחומי החיים. כמה לא תמיד קל להשתמש בה, לפעמים יותר פשוט לשלוף איזה סכין וזה פשוט כל כך חבל ומיותר.
לוקחת על עצמי אפילו שזה מאוד לא קל שוב ושוב כמעט כל יום מחדש להשתמש רק בכף, לאסוף אליה את הטוב את הזכות והחסד.
לפרגן מתוך שמחה אמיתית גם אם לא למעשה עצמו אז לעצם העשייה.
לפרגן למשפחתי לחבריי לסובבים אותי. אם בחרתם בדבר מה, מי אני שאשפוט? אני גאה בכם ומאמינה שבחרתם נכון לעצמכם.
מפרגנת.