אימא חצי ספרדיה, אבא סופר אשכנזי, ילדון מלוכסן ותינוקת חומה בעגלה- משפחת מגן. ככה אנחנו נראים, ככה אנחנו חיים בחוץ ובפנים. יש בחיים שלנו יחד, כל כך הרבה מעבר להבדלי צבעים ופערי מוצא, יש ביומיום כל כך הרבה דבק שמחבר בינינו. אני מעידה על עצמי ללא בושה - אני אימא דביקית, מתנשקת ומתחבקת עם הילדים שלי בכל הזדמנות ויוצרת הזדמנויות הרבה מעבר לנורמה. בשגרה שלנו יחד יש משפחה וכן, בחסדי ה' יש שלמות. אני מרגישה שלמות ונחת. המבטים, השאלות, ההמומים - זה בחוץ. אצלנו בית, הכי בית שהתפללתי עליו. בחורה שעובדת עם אסף שאלה אותו יום אחד: ''תגיד, אתה באמת באמת אוהב את שחר? אתה באמת אוהב אותה כאילו היא שלך?'' אנחנו מבינים מאיפה זה בא אבל לא בטוח שהשואלת תבין ותתחבר לעומקה של התשובה: ''אני אבא שלה ואני אוהב אותה הכי בעולם''.
למה אני צריכה להצדיק את עצמי? את האימהות שלי המאמצת? לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לא להעיר ליהונתן לפני אנשים כי הבדיקה היא כל הזמן האם אני באמת באמת האימא של הבן שלי. בעקבות פרסום הטור, פונות אליי מדי פעם נשים שמתלבטות האם להתחיל הליכי אימוץ, אני כמובן בעד ולא פעם זה לא ממשיך וההליך לא מתקדם, ואז אני שומעת: ''אבל אני רוצה ילד משלי''.
למרות שהתרחקתי מהכאב הזה שבחוויית חוסר הפריון וחוסר ההיריון, ברור לי שזה אחד האובדנים הקשים שיש. זה הכי טבעי בעולם לרצות את "המשלי", מעצמי ובשרי, הייתי שם. הכי טבעי בעולם לעשות השתדלות בשביל זה, אבל כשנתקלים בקירות, ומרגישים תהום שחורה, לו רק הייתי מצליחה להעביר במילים את תחושת השלמות הזו, את החיבור הזה שיש ביננו לבין ילדינו המאומצים, אולי אז הייתה נפתחת פה תקווה מסוג אחר. אין לי ילדים משלי, יש לי ילדים משלו - ילדים ישר מה' ואני אוהבת אותם ומתרגשת מהם כל יום מחדש.