אני מאלה הטוענים שהורות זו זכות בהחלט וצריך לעשות הכל בשביל לממש אותה. תוך כבוד כמובן לזכויות יסוד אחרות כמו הזכות לחיות למשל, לכן אין צורך להתאבד על טיפולי פוריות. כאשר הכל טבעי וילדים ניתנים בדרך הטבע מאת ה' אז הזכות מתממשת לה באופו טבעי. ומה קורה כאשר אין דרך הטבע? ומה קורה כאשר גם הטיפולים לא מצליחים?
אנחנו בחרנו לגשת לשירות למען הילד וביקשנו להיות הורים מאמצים. בשירות למען הילד- האימוץ הוא לא זכות של הבא לבקש להיות הורה מאמץ. האימוץ זה לא זכות שהמדינה מחלקת כמו הקצבאות או הטבות מס. אם כך היה המצב, מדוע לא ''לחלק'' ילדים לרווקים? לאנשים מעל גיל 67? לחולים כרוניים? יש אנשים מצוינים וכשירים להורות, ייתכן שכשירים יותר מאלה שהזכות הזו ניתנה להם באופן טבעי. הסיפור, גבירותיי הוא לא ההורים. הסיפור הוא הילד והזכויות שלו. דווקא לו יש זכויות. כאימא מאמצת, והילדים שלי מספיק גדולים בשביל שיהיו לי כמה תובנות: זכותו של הילד המאומץ שננטש בלידתו או הוצא מביתו - לגדול במציאות שבה הוא משתלב בזרימה טבעית בסביבה שלו ומספיק שיש לו את המיוחדות של האימוץ להתמודד איתה. הוא לא צריך עוד מקום בחיים בו הוא שונה או חריג או מלא שאלות על זהות והגדרה עצמית.
בדיוק בגלל זה אנחנו גרים במקום צבעוני עם שכנים שחומי עור ומלוכסני עיניים. כי זו טובת הילד שלי! טובתו, שאשים את טובתו לפני טובתי, ומה טוב אם זה טובת כולנו. הדיון הנוכחי לא קשור בזכויות ושוויון. יש פה דרך חיים ומבקשים לנרמל אותה, מבקשים דרך סערת האימוץ להגיד ''אנחנו כמו כולם, תא משפחתי רגיל''. מה שלא סיפרו לכם זה שנותנים לזוגות מכל הסוגים לאמץ וגם ליחידנים. כולם מתקבלים בברכה בתור של ילדים מעל גיל שנתיים וילדים עם צרכים מיוחדים. הסערה היא על תור לאימוץ תינוקות עד גיל שנתיים. כמה אימוצים של תינוקות יש בשנה? בין-10 ל-15 זה הכל. מותר למדינה שיהיו קריטריונים? אגב, ההליך ההרשמה שלנו נפל בדיוק על התקופה הסוערת סביב גירוש מגוש קטיף. פקידת סעד שראתה את הסרט הכתום מרוח על המצח שלנו, הזהירה אותנו שאם ניעצר בהפגנות ויהיה לנו רישום פלילי- אנחנו עפים מהתור. כעסנו? כעסנו! יש לנו זכות? יש! יישרנו קו.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com