לא למדתי משפטים אבל אני לפעמים קצת שופטת. מי לא בעצם?
אנחנו שופטים בכל מקום, בגינה הציבורית, בתור לסופר, במספרה... איפה לא? עם זאת, כשזה קורה לי, אני כל כך מתאכזבת מעצמי.
בשבוע שעבר הרגשתי בצד הנשפט.
נכנסתי עם הבת שלי להצגה, האולם מלא הורים וילדים. כבר בדרך התחלתי להרגיש לא טוב, מסוחררת, מתהפכת לי הבטן, גלי חום וקוצר נשימה קל.
אנחנו מתיישבות וההצגה מתחילה. פתאום אני מרגישה שאני נחנקת. גלי חום אחד אחרי השני, ואני חייבת לצאת לנשום. מסבירה את המצב לביתי ויוצאת מהר.
נושמת ,מנסה להתאפס ונכנסת חזרה. שוב, מרגישה ממש רע, הכול מסתובב. אני מסתמסת עם האיש שלי ומבקשת שיבוא תוך כדי שאני יוצאת שוב מהאולם.
כבר לא חזרתי, הרגשתי כל כך רע. ישבתי בחוץ וספרתי את הדקות.
לא הייתי מסוגלת להיכנס לאולם הסגור אבל הכי כאב לי על הבת שלי שישבה בפנים לבד.
אני יודעת שעבורי זה היה יכול להיות חומר קלאסי למחשבות, האימא הזאת שהעבודה חשובה לה יותר מההצגה, מהבת שלה. ומה זה חוסר הכבוד הזה לשחקנים?
מטעמים של ממש.
כבר מזמן כשהבנתי שזאת נקודת החולשה שלי, השיפוטיות.
בשנים האחרונות אני מנסה להכניס לשגרה שלי את המושג כף זכות.
נתקלתי בסיטואציה וקודם כל חשבתי על הזכות. אם זה היה כחלק משגרת היום שלי במשפחתון או עם הצוות החינוכי של בנותיי, הקופאית בסופר והשליח של הפיצה. בכל הזדמנות שביצבץ אצלי שיפוט, דנתי אותו לכף זכות.
לא תמיד זה פשוט, לפעמים רוצה לקפוץ לה איזו מחשבה על קונספירציה או חוסר בהוגנות. אני יודעת שזה מאוד תמים מצדי לנסות לדון הכול לכף זכות, אבל זה מרגיש נכון.
אני מדמיינת עולם בו במקום לכעוס על הנהג שלפנינו או להתאכזב משירות לקוחות, נדון אותם לכף זכות, ביותר שלווה ועם יותר הבנה.
ערב פסח עכשיו ואנחנו בימים של ניקיונות. מקפידים על הפינות ומטפסים לגבהים, מתכופפים נמוך ומקפידים על הפנים כמו על החוץ.
אני רוצה להציע, גם לעצמי, לחפש מה עוד לא מספיק נקי אצלנו, מה דורש קצת קרצוף וריענון. גם אם זה מרגיש כמו תם, אפשר לוותר על הרשע לנהוג כמו חכם וללמוד לשאול בנימוס.
בהצגה הרגשתי נשפטת. החלטתי מראש מה חושבים עלי ושלמעשה הפכתי להיות שוב שופטת.
לקראת חג החירות, שבא באופן מושלם עם האביב והפריחה, אני רוצה לייחל לחירות אמתית מכל הדברים שמעכבים אותנו בדרך להיותנו טובים יותר, שנצליח להסיר מעלינו את האבק שהצטבר בכל פעם שנפגענו מעט, שהתאכזבנו או שנהגו אלינו בחוסר כבוד.
שננקה את כל הפינות שהצטברו בהם שאריות של מה שהדחקנו.
שנרגיש את האוויר הנקי בנחיריים וננשום ישר לתוך הלב את הניקיון והחסד.
שנדון קודם את עצמנו לזכות, שנהיה פחות קשים עם עצמנו ומשם גם עם סביבתנו.
שירבו זכויותינו כמו הפירורים של המצות על שולחן הסדר ושיהיה פשוט בסדר .
שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.