חופשת פסח באה ממש בזמן, בדיוק שלושה שבועות אחרי שגעת הפורים זוכים ההורים והילדים בעוד שבועיים של חופש מבתי הספר והגנים. השנה ילדי א-ג הצטרפו לילדי המעונות וזכו לשהות במסגרת בית ספרית עוד כשבוע (ברכות להורים שיזמו ולשר החינוך שביצע). ואז פסח בא. סה"כ עשרה ימים של אנחנו והם, או לחילופין הם ואנחנו. ביחד. כל הזמן. בהתחלה - ניקיונות סידורים קניות ניקיונות השלמות קניות בגדים נעליים מתנות עוד קניות בישולים והשיא של שלב א' ליל הסדר והחג הראשון – תפילה ארוחה וחוזר חלילה.
חול המועד הגיע!!!!
אז איך שורדים. כן מחשב, לא מחשב, כן נוסעים לטייל לא נוסעים לטייל. אשרי יושבי ביתך או ברוב עם הדרת מלך.
ניסינו, התחלנו בלטייל. יצאנו למפגש משפחתי שלעצמו היה מהנה ומחמם את הלב. ואז כמו כל דבר טוב גם ממנו צריך לחזור הביתה. נסיעה הביתה עם שישה ילידם באוטו במשך כשעה וחצי היא חוויה מורטת עצבים. והתוצאה למחרת עוצר יציאות וביטול כל התוכניות, שבו בבית ותחשבו איך משנים את זה. גם אנחנו חשבנו. הם שחקו מנופול או קאטן או מונפול קטאן במשך שעות הקטנים צפו במשהו צבעוני רועש במחשב ולהורים היתה מנוחה. בין מחשבת מה אוכלים עכשיו למה מנשנים אח"כ ומה מעניין אפשר לייצר מתפוח אדמה וביצה. למזלנו מה שהציל את העניינים היתה מספר 3 שהציעה לעשות פיקניק בחוץ, יצאנו לטיול קצר אל הנקודה החביבה עלינו בישוב ואכלנו פיקניק של פסח, כלומר הרבה רצון טוב.
היום השלישי – גם אנחנו הפקנו לקחים – השיטה העתיקה הפרד ומשול -יציאה למצדה בשני רכבים, חלוקת כוחות – קשה ויקר להורים – מרגיע את הילדים. מגיעים למצדה מספיק מאורח כדי לעלות ברכבל לרוץ מהר את החלק הצפוני של מצדה, דרך אגב אם אתם מכירים מישהו שהיה בחלק הדרומי אני אשמח לשוחח איתו. ולרדת ברכבל. אני זכיתי לרדת בשביל הנחש עם הבנים הגדולים. הבטחתי להם ירידה מפחידה ומאיימת כמו בתיאורים של פלביוס וקיבלנו ירידונת נחמדה עם מדרגות ומעקה. ברוך ה'.
חזור זכינו סוף סוף לחווית חג משמעותית עם פקק תנועה מרשים ביותר 10 ק"מ בשעה. להפתעתנו הילדים עברו את הפקק בשלום וכך גם אנחנו – הם היו עייפים מספיק ואנחנו עוד לא התעייפנו מכדי לנהוג.
ביום הרביעי טבריה. אין מה להרחיב שוב שני רכבים שוב יחסית סביר.
נקפוץ למסקנה. הטעות - 'איך שורדים את זה'. במקום לחשוב על הישרדות היינו - נוות הבית וכבודי צריכים לחשוב על המרוץ למיליון – לא לשרוד אלא להנות!
צריך ללמוד איך לתכנן הנאה מהחופש גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. למשל לייצר להם מרחבי נסיעה שיאפשרו להם לא לאכול אחד את השניה. שיהיה להם מקום לרגליים ואפשרות להרדם. שיהיה אתר מעניין או חוויה מגניבה בדרך. לחשוב על אוכל יצירתי ולא רק חטיפים או במקרה של פסח תפוח אדמה וביצה. שיהיה אוכל שידליק את הילדים דברים שהם מכינים בעצמם או רואים אותך מכין להם במקום. להיות שם איתם ועם עצמך.
בקיצור להיות הורה כביר, לא מחמיר בדיוק כמו שלימד אותנו מר דאל היקר.
בתקווה לזכור משהו מזה לחופשת הקיץ שממש מעבר לפינה.
משה נא-אור הוא מחבר הספר "מעשה בעץ שרצה להיות הליקופטר".