כל הורה לילד הגדול מגיל ארבע-חמש, בוודאי נתקל במצב אותו אני מכנה 'דילמת המקלחת השניה'.
מהי אותה דילמה, מהי אותה התמודדות המעמידה את כל כשרונות השכנוע שלנו כהורים בפני מבחן, יש אומרים מהמורכבים ביותר?
הסצנה: מסיבת יום הולדת לסבתא. השעה: חמש בערב. הילד נכנס להתקלח בשמחה. הוא מרוצה מאד מעצמו וגם אתה כאבא די שמח, שהרי סוף סוף הוא נכנס להתקלח ללא מאבק וללא צורך בשכנוע. הילד יוצא מהמקלחת מתלבש בבגדיו היפים. המסיבה מתחילה, מגיעים עוד בני דודים, יש לילד עם מי לשחק. כמובן שהמשחקים הם: ריצה, קפיצה, כדורגל והשתוללות כללית, רגליים יחפות, זיעה, מאמץ ושאר ירקות. עשר בלילה. המסיבה הסתיימה, הילד מאושר ומחוייך. אתה מסתכל עליו, רואה כתמי אבק ולכלוך על הבגדים, רואה את הזיעה המנצנצת על המצח, פנים מעט חומות מהרגיל וכפות רגליים שחורות. בנוהל הרגיל אתה אומר "טוב חמוד מקלחת ולמיטה" ואז התכשיט עונה לך את התשובה הבאה ואתה מבין שהנה זה עומד להתחיל "אבל כבר התקלחתי היום".
ובכן גבירותי ורבותי, זוהי דילמת המקלחת השניה: מצד אחד הילד צודק. הוא כבר התקלח היום, ובכך ענה על הדרישה המידית שלנו כהורים להתקלח בכל יום. אך מצד שני, עכשיו, ברגע זה ממש, הוא מטונף מכף רגל ועד ראש וברור שככה אי אפשר להיכנס למיטה (בטח ובטח אם בדיוק היום גם הוחלפו המצעים וכו').
מה לעשות? להכריח להתקלח את המקלחת הנחוצה או שמא להבין ללבו של הזאטוט (הנראה כמו סמרטוט) ולוותר על המקלחת השניה?
שני טיפוסי הורים נגלה כאן: המתעקש והמוותר. בעצם יש מדריכי הורים שאומרים שבאמצעות התבוננות על התנהגותך בדילמת המקלחת השניה, אפשר לאבחן את כל סגנון ההורות שלך (את זה המצאתי אבל יש מצב שזה נכון). אם אתה כאבא מחליט שאתה מתעקש על המקלחת ומעמיד את ערך הניקיון בראש, אתה בעצם אומר לילד שהמקלחת היא נגזרת של הלכלוך שעל גופך ולא איזה מעשה הנובע מההרגל של החיים כילד. במקרה כזה אתה בעצם שייך למשפחת ההורים הדינמיים. לעומת זאת, אם וויתרת על המקלחת השנייה, אתה בעצם מראה לילד שגם אתה תופס את המקלחת כטקס פולחני, הנמצא על רצף הפעולות ההוריות אותם אנו מחויבים לעשות, כמו להאכיל, לכבס, לקפל, לנקות וכו'. במקרה כזה, אתה בעצם שייך למשפחת ההורים הקיבעוניים.
בעצם דילמת המקלחת השניה הופכת את היוצרות. אמנם נראה שההורה המוותר הוא ההורה המגניב ה'הולך לקראת' ומבין באמת את נפש הילד, אבל בעצם זה הפוך. דווקא ההורה שיתעקש על המקלחת השניה ילמד את בנו או בתו שמקלחת היא צורך הנובע מכך שאתה מלוכלך או מזיע, כלומר המקלחת היא אמיתית. ואילו ההורה המוותר מלמד את ילדו שבכל הפעמים שהוא אומר לו להתקלח, זה לא כי צריך, אלא סתם עקשנות הורית חסרת פשר ומובן.
או לפחות כך אני רוצה להאמין. ועכשיו לא מעניין אותי שהתקלחת, רוץ למקלחת.
משה נא-אור הוא מחבר הספר 'מעשה בעץ שרצה להיות הליקופטר'