שאלה
בע"ה
כבוד הרב שלום,
עוד בערך שבועיים אהיה בת 25.
ככל שגדלתי התבגרתי והתגברתי, פחות או יותר החכמתי, ואני מנסה להיות בנאדם יותר טוב ולקיים יותר מצוות (לא תמיד נוחלת הצלחה).
אולם בדבר אחד אני נוחלת כישלון חרוץ בכל פעם מחדש - במצוות השמחה.
רבי נחמן אמר שלשמוח זו מצווה גדולה, ולהיות עצובים זה חטא נורא. אבל אני לא יכולה.
הרבה פעמים אני עצובה.
:(
אני לא מדברת על עצב קולקטיבי או מוצדק - כמו לדוגמה להיות עצובה בגלל עם ישראל, עצובה בגלל צרות גדולות ח"ו. בכאלו רגעים שאני עצובה אך מחוזקת באמונה, חדורת אמביציה לשיפור המצב.
אבל העצב שלי הוא קטן אבל חד...
(כמו שנחתכים מדף נייר A4 - חתך דק אבל שורף)
אין לי סיבות להיות עצובה.
יש לי משפחה נפלאה - הורים הכי טובים שאני אוהבת עד השמיים, אחים מתוקים, משפחה מורחבת טובה (איני נשואה), יש לי עבודה - ברוך ה', אני גם לומדת לתואר מעניין במחשבים, והכי חשוב אני בריאה ושלמה. תודה לאל על הכל ורק שיישאר כך.
אז איך אני לא שמחה כל הזמן? שאלה טובה. אין לי תשובה.
אני "סובלת" מה"מחלה" של השנים האחרונות - דיכאון. (הכוונה הדגשתי עם המרכאות, ברור לי שזו לא מחלה אמיתית...)
הרב, יש לי ימים ש"זה" תוקף אותי, ואני מרגישה נורא. חסרת חשק לחיים, חסרת ערך, לא פעם אני שואלת את ה' למה הוא הביא אותי לעולם הזה. מה הוא צריך אחת בעייתית כזו. שחבל שהביא אותי. שהסיבה שאני לא רוצה להיעלם סופית היא כדי שלמשפחתי ולחברותיי לא יכאב, כי אני יודעת שהם אוהבים אותי. ואני יודעת שאלו דברים שאין לאומרם, מבישים. אבל זוהי ההרגשה והיא מגיעה בלי אזהרה או הודעה או סיבה אמיתית והיא כ-ו-א-ב-ת מאוד.
היא כואבת ומכעיסה אותי, מכיוון שאני יודעת שאין לי סיבה לחשוב כך, כי יש לי ה-כ-ל. פשוט הכל.
ברגעים כאלה אני פשוט מתבודדת, או יוצאת מהבית לבד. לא רוצה לדבר עם אף אחד. גם לא נעים לי להפיל את זה על הקרובים אליי, כי הם בטח כבר התייאשו "מה חני, מה יש לך להיות עצובה, תסתכלי כמה טוב יש לך" והם צודקים.
ההרגשות האלה הם מאז שאני זוכרת את עצמי.
לאחרונה קראתי הספר "שמחה עפ"י הגישה החסידית" של הרב מאעיסקי. ספר נפלא שמסביר איך לשמוח וכיצד אפשר לשלוט במחשבות ולכוונן לטוב. ואכן הוא הועיל לי מעט. אני גם קוראת את הספרונים של חסידות ברסלב ואלו דברי קודש שמחזקים את האמונה ואת האהבה.
אבל ב
תשובה
ב"ה
שלום.
האדם הוא הפסיכולוג של עצמו ואת זה אמרו חכמנו כי רק ה["לב יודע מרת נפשו "]ומה טוב ומה רע.
רק את יודעת מה יכול לעזור לך.
טוב מאוד שאת בחורה חושבת .
טוב מאוד שאת שואלת את עצמך שאלות.
טוב מאוד שאת קצת מבולבלת.
אבל אסור להשאר בבלבול ובשאלות ובמחשבות.
יש לעשות ולפעול ולתת תשובות.
נראה לי כי יש לך לפעול ב 3 דרכים:
1)לא להתייאש בשום אופן מהמצב. כי יאוש זו תגובה ילדותית והיא עצת היצר. והעבודה הזו על מידת השמחה היא עבודה תמידית ורואים תוצאות רק לאורך זמן.
2)לשתף חברה אחת או שתיים בסוד שיחך . ולבדר על זה כי אם תיצרי לעמצך מעין "קבוצת תמיכה" אז זה יכול לחזק אותך.
3)לעסוק הרבה בתחביבים!!!
הלימודים זה חשוב ואפילו חשוב מאוד אבל זה לא הכל בחיים . [את צריכה לתת לנשמתך הגדולה עוד ביטויים.
בשירה,בציור,בתפילה,בריקוד,בעזרה לאחרים.
את צריכה לקחת לא את כל מה שהזכרתי אלא את מה שמתאים לך וללכת איתו. ]
עיקר העיקרים לא לשקוע בדיכאון ולא להתייאש!!!
שמרי לבך הטוב אמציהו בידיך כמו בשיר של אלתרמן:
שמרי נפשך כוחך שמרי שמרי נפשך
שמרי חייך בינתך שמרי חייך
מקיר נופל מגג נדלק מצל חשך
מאבן קלע מסכין מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף מן החותך
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים
מן הדומם מן המחכה מן המושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שיער ראשך
עורך שמרי שמרי נפשך שמרי חייך
זה ערב קיץ לכאורה זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב ידוע וישן
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה
רק ערב קיץ חם שבא למורא
הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפחת בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה
אמרי מדוע העולם כה זר עדיין
ואש ומים מביטים בו מכל צד
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלת בתוך כף יד
אמרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב
שמרי נפשך העייפה שמרי נפשך
שמרי חייך בינתך שמרי חייך
שיער ראשך עורך שמרי שמרי יופייך
שמרי לבך הטוב אמציהו בידייך
עייני גם בתשובתי ב:(גם שם יש שיר יפה...)
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=20555
וגם ב:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=21957
בברכה,
עוזיאל