אמיר מויאל מספר: ככה ניסו לרצוח אותי

לפני כמה שעות מישהו ניסה לרצוח אותי.
לא מטאפורית. מישהו אשכרה ניסה לרצוח אותי וב"ה ניצלתי.
--
השעה הייתה בערך 18:40.
שוחחתי עם הטרמפיסט שאספתי מהרכבת, כשלפתע אני קולט התרחשות מאחורי מעקה הבטיחות.
מכאן, הכל קורה בהילוך איטי, למרות שבמציאות היה מדובר בשברירי שניות. נער שהסתתר מאחורי מעקה הבטיחות הזדקף. מעל הראש שלו הוא אחז בסלע די גדול. אני מבין מיד מה מתרחש כאן. הוא עומד במרחק של בערך מטר מאיתנו ומשליך את הסלע לכיוון הרכב שלי, פוגע במראה הימנית מרסק אותה ומרעיד את כל הרכב.
--
נסעתי על מהירות של 90 או 100 קמ"ש.
האינסטינקט שלי היה יכול לגרום לי לסטות הצידה ולהתנגש ברכב שבא מולי. במהירות שהייתי ובמהירות שהרכב שבא מולי נסע- זה כנראה מוות בטוח. הייתי עלול לבלום בפתאומיות ולגרום לרכב שמאחוריי לפגוע בי בעוצמה, או לברוח הצידה ולפגוע ברכב שבא מולו. הייתי יכול גם לאבד שליטה על הרכב ולהתהפך.
למזלי, האינסטינקט שלי היה בריא והגבתי בקור רוח. המשכתי בנסיעה ישרה ובאותה המהירות - למרות המכה החזקה שהרכב ספג.
--
כשהגעתי ליישוב, נסעתי למוקד כדי לדווח על הניסיון לרצוח אותי.
יחד איתי הגיעו בדיוק שני מתנדבי מד"א ששאלו אם אני הפצוע מזריקת האבנים. הופתעתי, כי אמנם דיווחנו מהדרך על המפגע, אבל לא סיפרנו שנפצענו. ואז הסתבר שכמה רגעים קודם, רכב אחר חטף אבן אבל לנהג השני לא היה מזל כמוני. האבן שנזרקה עליו ניפצה את השמשה הימנית, העיפה לתוך הרכב ועליו מלא זכוכיות ועיקמה את כל השלדה שבין הדלת הקדמית לאחורית. רק כשראיתי את הרכב שלו, הבנתי איזה נס היה לי. במהירות שבה נסעתי, מספיקה באמת *מאית שנייה*, בשביל עוד 2 ס"מ קדימה- מה שהיה גורם לכך שהאבן לא הייתה פוגעת במראה אלא בחלון שלידי ומנפצת אותו על הטרמפיסט שישב ואולי גורמת גם לי לפציעה או לתאונה.
--
מיד אחרי האירוע הגוף שלי רעד. נבהלתי מאוד.
בתור מי שגר בשומרון, הרבה פעמים דמיינתי אירוע כזה וחשבתי על דרכי פעולה אפשריות, אבל אי אפשר באמת להתכונן רגשית לאירוע אמת. כשהתקשרנו לדווח על התאונה, הגוף שלי היה נתון בכ"כ הרבה אדרנלין ולחץ ומתח שבטעות נתתי את מס' הרכב הקודם שלי שכבר לא נמצא אצלי למעלה משנתיים.
הפעם השנייה שהוצפתי ברגש חזק הייתה כשנכנסתי הביתה והבת הקטנה שלי קפצה עליי כדי לחבק אותי. ופתאום הבנתי, שבתרחיש אחר, שהיה די סביר- לבת שלי אולי לא היה מה לחבק. וזה ריסק אותי מבפנים.
נער, שלא מכיר אותי ובוודאי לא עשיתי לו משהו רע, ניסה לרצוח אותי ולמנוע מהילדים שלי את האבא שלהם. ככה. בפשטות.
--
אין בסיפור הזה כוונה לחזק איזו אג'נדה פוליטית.
שיתפתי אותו בעיקר כי זו אחת הדרכים שלי להתמודד ולאוורר את זה החוצה. לגדול מזה.
הסיפור הזה מציף שוב את השנאה העיוורת שיש בעולם הזה. שנאה כל כך יוקדת שמסוגלת לגרום לרצח של אדם אחר, רק כי הוא לא מהעם שלך.
--
אז מי שעוקב אחריי מספיק זמן כבר יודע, שלא יהיו כאן קריאות לנקמה.
כמו תמיד, אני אבחר לצטט את הרב קוק.
"הצדיקים הטהורים,
אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה"
--
בתור אדם דתי אני מסתכל על הסיפור הזה ככאפת התעוררות אישית. לעשות יותר טוב בעולם. זה לא עוזר לצעוק על החושך. יותר נכון להדליק ולהפיץ יותר אור, עד שממילא החושך לאט לאט יידחק לפינה.

וגם אתם, תשתדלו להיות טובים אחד לשני, תרבו בחסד ותהיו אנשים טובים יותר. בדברים הקטנים, באמת. תהיו אדיבים בדרכים. תנו לרכב שמנסה להשתלב להיכנס. הושיטו יד לכיס ותתרמו למי שזקוק לכך. השתדלו להיות חיוביים כלפי נותני שירות ואל תצעקו עליהם את כל הכעס שלכם על העולם. חבקו את הילדים שלכם. את החברים שלכם. את ההורים שלכם. תפזרו אהבה, ותצמצמו את השנאה. רק ככה ננצח.