"ההשתמטות היא שחיתות מוסרית שזועקת לשמיים, והיא לא קשורה לתורה בשום צורה" , כך אומר המשורר והעורך יונדב קפלון בפתח דבריו, כשהוא מתאר את התהום שנפערת תחת רגליו במוצאי השבת הראשונה שאחרי השבעה באוקטובר, לקראת הלוויית כלתו עדי ויטל-קפלון שנרצחה בחולית. האסון הכפול מכה במשפחתו קשות, כששני בניו מאבדים את בנות זוגם באותו יום נורא. מתוך השכול הצורב, קפלון מוציא ספר שירה חדש, המסמל את הגזע שנכרת בברוטליות, אך הוא מדגיש כי הזמן מלמד שאין אובדן סופי מוחלט. הוא מתעקש על נשיאת הפכים, מחבק באותו ערב הן חרדים קיצוניים והן קפלניסטים, ובורח לעיתים אל השקט של הטבע בסרילנקה כדי לנקות את הנפש לצד נזירים בודהיסטים.
לצפייה ביוטיוב:
בשיחה על עולם הישיבות, קפלון מבקש לחולל מהפכה של ממש במושג התורה ומביע כאב עמוק על העיוות השבטי שנוצר בו בעשורים האחרונים. כאשר אמילי עמרוסי שואלת אותו, "אם אתה מונית עכשיו להיות מנהל לתוכנית החינוכית של ישיבת הפלג הירושלמי, ואתה כותב להם מחדש את תוכנית הלימודים, מה צריך לעשות?", הוא משיב בנחרצות כי יש ללמד חמש דקות הלכה בלבד בסוף הלילה, ולהתמקד קודם כל בבירור עמוק של מושג התפילה והשאלה הגדולה לפני מי עומדים. קפלון יוצא בגלוי נגד המערכת החרדית ומבהיר כי הדרישות התקציביות לצד ההשתמטות מהצבא מעידות על מצפן מוסרי שהתקלקל לחלוטין ויצא מצירה.
להאזנה בספוטפיי:
נקודת החיכוך המצמררת ביותר מגיעה כאשר עמרוסי שואלת אותו על חוויית הסבאות בצל האובדן: "מה אתה יכול לספר על חוויה כזאת של סבאות לילדים חסרים?". קפלון משתף בחוויה מהממת ומלאת תעצומות, ומצטט את נכדו בן ה-4, נגב, ששואל אותו בתמימות קורעת לב מדוע אליהו הנביא הציל אותו ואת אחותו, אך לא מצא זמן להציל את אמו עדי. קפלון, שמלווה כיום הורים שכולים ואיבד בעצמו תלמידים אהובים בקרבות, מסרב לשקוע בייאוש. הוא חותם את הראיון כשהוא מגדיר את עצמו כ"אסיר תקווה", ומצהיר בגאווה כי גם אם החברה הישראלית הייתה רוצה להרים ידיים ולהיות פסימית, הנפש שלנו פשוט אינה מסוגלת לכך.