בפוסט שפרסמה, מתארת עמרוסי את המציאות הקשה של "כמה רבבות בודדות" של הורים, שבניהם, לוחמים בסדיר ובמילואים, נמצאים כעת בעיצומה של הלחימה בדרום המדינה. בפוסט נוגע ללב משתפת עמרוסי בתחושותיה: "אני בקבוצה הקטנה של כמה רבבות בודדות של ישראלים שנפלה בחלקם הזכות להיות הורים של בוני המקדש".
"אמא, לוקחים לי את הטלפון, אנחנו נכנסים פנימה", היא מתארת את הרגע הקשדה בו נלקחים ללוחמים הטלפונים. "מה היא אומרת לו ב-60 שניות לפני שלוקחים לו את הטלפון ולה את החמצן ל-30 עד 60 יום שבהם לא תשמע ממנו כלום". היא כותבת על הלוחמים הצעירים: "הסדירים הם נערים שרק סיימו טירונות. שהגוף שלהם עוד לא יודע שאפשר לחזור משדה הקרב לחיים יחפים".
עמרוסי משתפת בכנות: "אין איך לשאול אם קשה, אם מפחד, אם אכל, אם הגשם הרטיב לו את הגרביים והוא המשיך לצעוד בגרביים רטובים". היא מתארת את הניסיון הנואש לדמיין מציאות חלופית: "שותלת דמיון ועוד דמיון. שאדמת לבנון רכה כמו שטיח. שהאבנים שעליהם הם נחים הופכים לכריות כמו אצל יעקב".
לוחמי צה"ל בלבנון, צילום: דובר צה"ל
"כל צעד שם בלבנון נגד הרוע - הוא לבנה בחומת ירושלים"
עמרוסי מתייחסת גם למאבק הנפשי של האם: "היא כבר חודשים רק אמא של אותו לוחם. זה כל מה שהיא. ובכל החלקים שלה, נפש, מוח, גוף, נשמה, היא רק יולדת אותו שוב ושוב". עמרוסי מתארת כיצד החיים הרגילים הופכים לבלתי אפשריים: "היא פותחת את המחשב לעבוד והאותיות זזות על המרקע. מיותר לנסות להחזיר אותן למקום".
למרות הכאב והחרדה, עמרוסי מדגישה את הגאווה והשליחות ההיסטורית: "אני בקבוצה הקטנה של כמה רבבות בודדות של ישראלים שנפלה בחלקם הזכות להיות הורים של בוני המקדש. כל צעד שם בלבנון נגד הרוע - הוא לבנה בחומת ירושלים". היא מסכמת בתפילה חרישית ומבקשת מהציבור לכוון על הלוחמים ועל אימהותיהם הגיבורות.