הטור של עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר על דבריו של שולי רנד בשיחת עומק על היחס האמוני לשבעה באוקטובר גרם לזמר הפופולרי להשיב לו באריכות בטור תגובה שפורסם אף הוא בעיתון. רנד הסביר כי בחר להגיב לא כדי להתנצח, אלא משום שחשוב לו להבהיר מה באמת נאמר שם ומה מקור הדברים.
"איני מנסה להלבין ולו לרגע את האימה, הטבח, הסבל, השבעה באוקטובר היה רע מוחלט"
רנד פתח: "השאלה 'איפה היה אלוהים בשבעה באוקטובר' היא לא שאלה עיתונאית, היא שאלה שקורעת נפש. מי שמאמין, חי כל היום על התפר בין הידיעה השכלית לבין מה שהגוף והלב מסוגלים לשאת. גם אני אמרתי בגלוי שיש בי פער: בין אמונה עמוקה ב'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד' לבין הכאב, הזעם, חוסר האונים מול הרוע המוחלט שנגלה באותו יום. אין כאן תשובה חלקה, אין כאן חיוך מביטחון עצמי רוחני. יש מורכבות, שבירה, ודרך".
"כאשר אני אומר שגם על שבעה באוקטובר, אם אני נאמן לאמונתי, עליי לומר שיש יד שמכוונת לטוב -אינני אומר שהאירוע עצמו טוב, ואיני מנסה להלבין ולו לרגע את האימה, הטבח, הסבל. שבעה באוקטובר היה רע. רע מוחלט. הלוואי שלא היה בא לעולם. אמונה איננה מחיקת הרוע אלא ניסיון נואש, כמעט בלתי אפשרי, למצוא רגע של משמעות גם בתוך החושך", אמר רנד.
האמונה היא עוד זווית התבוננות שמאפשרת לא להישבר סופית מול כאוס"
הזמר הפופולרי המשיך: "האמונה שלי לא משחררת אותנו, בני האדם, מאחריות - להפך. בלב היהדות עומדת הבחירה החופשית. אם אדם משתמש באמונה כדי לפטור את עצמו ממאמץ, מהגנה, ממוסר, הוא מעוות את האמונה. התביעה המוסרית נשארת במלואה: לעשות הכל כדי שיום כזה לא יחזור. האמונה, במקרה הטוב, היא עוד זווית התבוננות שמאפשרת לא להישבר סופית מול כאוס שאף פילוסופיה או מדע לא מצליחים להסביר עד הסוף".
"במקום להתמודד עם המורכבות הזאת, רוגל אלפר בחר להציג את דבריי כדברי בלע. זה כבר לא ויכוח ענייני על אלוהים, תאודיציה או מוסר; זו תגובה טעונה שנשענת על אנטי-דת אוטומטי, כמעט רפלקס מותנה. אפשר לקרוא לזה 'דוסופוביה': כל מה שמגיע מעולם האמונה מתויג מיד כאיום, כהבל, כמחסור בחשיבה. מי שמחזיק בעמדה כזו מתקשה מראש לראות שגם מאמין יכול להיות אדם חושב, מתלבט, מבקר, שסובל דווקא בגלל אמונתו".
רנד על דבריו של אלפר: "זה כבר לא ביקורת"
רנד גם הביע ביקורת חריפה על דרך המסגור של אלפר: "לשים על דברי חותמת של 'דברי בלע' מבלי לנסות להקשיב למתח ולשבר שהבאתי בשיחה - זה כבר לא ביקורת, זו סגירה. אני לא מבקש מרוגל לאמץ את אמונתי, ולא לוחץ עליו לספר לעצמו סיפורים שהוא לא מאמין בהם. אני כן מבקש דבר אחד: להכיר בכך שמאמינים אינם קריקטורה. כי בתוך הכאב של שבעה באוקטובר, איש מאתנו לא מחזיק במונופול על מוסר, על עומק, או על אמת".