חנה כהן אלורו חושפת בפרק של "ניתוח לב פתוח" עם אמילי עמרוסי, את הרגעים הנמוכים בחייה, מהנידוי חברתי בילדות, מהמשבר האמוני, והחרדה בממ"ד כשהיא מבינה שרק נס הפריד בינה לבין הטבח. בשיחה היא מתייחסת גם לטעות המשעשעת שהפכה אותה לאשתו של ראש השב"כ, דוד זיני.
בשל טעות של כתב, תמונתה של חנה שורבבה לכתבות ולפוסטים העוסקים בנעמי זיני, אשתו של ראש השב"כ דוד זיני. "מישהו כתב ב-AI תמונה של נעמי זיני ועלתה תמונה שלי. והתחקירן לא חשב לבדוק", היא צוחקת. "היום תכתבי בגוגל נעמי זיני, יעלו תמונות שלי. בכל פוסט שאנשי שמאל רוצים להיכנס בנעמי זיני, שמים תמונה שלי". חנה, שמוצאת את עצמה מכחישה כל קשר לזיני מדי שבוע, עוקצת: "כולנו נראות אותו דבר, כולנו משיחיסטיות קיצוניות וכמובן שכולנו נשות ראש השב"כ".
הילדות: "זרקו עליי נייר טואלט רטוב בשירותים"
חנה כהן אלורו נחשבת היום למלכת הבמה, אך החרם שעברה בילדותה הותיר בה צלקות שהיא נושאת עד היום, גם כשהיא עומדת מול מאות נשים מעריצות. "עברתי ילדות נוראית ממש מכיתה א' עד כיתה ח', זה היה סבל נוראי", היא משחזרת בכאב. "הייתי מנודה ברמה שהיה אסור לגעת בשולחן שלי, קראו לי 'הכינה נחמה'. זרקו עליי נייר טואלט רטוב בשירותים מלמעלה כשהייתי נעולה בתא. בבת מצווה שלי נתנו לי חבילה עם המון עטיפות, ובפנים היה פתק: 'אנחנו שונאות אותך, ילדה מגעילה'".
הטראומה הזו מלווה אותה בכל פעם שהיא עולה לבמה: "עד היום אני מגיעה לאולם, רואה מלא נשים - פחד. פחד שהן לא יאהבו אותי. כשאני מגיעה לאולפנות זה חרדת קיום, אני בטוחה שהן כולן שונאות אותי".
המשבר האמוני
למרות שהיא מזוהה כיום עם עולם התורה, חנה חושפת פרק לא ידוע בחייה, תקופה של נתק מוחלט מהדת: "בגיל 22, שני ילדים, חתכתי. חזרתי בשאלה לכמה שנים" היא מפתיעה. "הרגשתי שהקדוש ברוך הוא אמר לי: 'תעופי מפה, אני לא רוצה אותך יותר'. הוא פשוט סגר הכול, בעט אותי מכל המדרגות. אמרתי לו: 'אני לא פה, אני לא איתך, לכי מפה' - והלכתי". היא מתארת את התקופה הזו כחיונית לזהותה: "התפללתי והתלבשתי ככה רק כי ככה גדלתי, ופתאום מצאתי לבוש אחר ודרך אחרת. בסוף רבי נחמן מצא אותי, והבנתי שכל ההתרחקות היא התקרבות".
"קשה להגיד ניצלנו בנס כשמישהו אחר נרצח"
בשביעי באוקטובר, חנה ומשפחתה מצאו את עצמם בלב התופת במושב שוקדה, קילומטרים ספורים מבארי. הנס שחוו באותו יום הוא בלתי נתפס. "היינו על המסלול שלהם. המפות של הבתים שלנו, כמה ילדים יש לנו - הם ידעו הכול," היא מספרת על המחבלים. "ממש רגע לפני שהם פונים אלינו, מגיעה שיירה של רכבים מהנובה, והם מופנים אליהם ואנחנו ניצלים. זה נורא קשה להגיד ניצלנו בנס כשמישהו אחר נרצח ועמד כחומת מגן". על השעות בממ"ד היא מוסיפה: "עד שהחיילים הגיעו היינו עם שני רובים ושני אקדחים בכל המושב. רועי יצא עם משקפת צפרות ואולר. זה היה האירוע. ניצלנו מעצם זה שהם לא הגיעו, כי הם היו שוחטים את כולם".
"הרופאה אמרה לי שזה כלום, התעקשתי והצלתי לו את החיים"
אחד הרגעים המטלטלים בראיון נוגע למאבק על חיי בנה, שחלה בסיבוך נדיר של קורונה. חנה מתארת כיצד האינטואיציה האימהית שלה גברה על האבחנות הרפואיות. "הבן שלי היה במצב אנוש, קריסת מערכות ממש", היא משחזרת את ימי האשפוז.
"הרופאים אמרו שזה כלום, שזה קצת נפיחות בצוואר, אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר. אמרתי לרופאה: 'תקשיבי לאמא בבקשה, אתם מפספסים משהו'. בגלל שהתעקשתי, עשו עוד בדיקות וגילו בעיה בלב. הוא קרס כמה שעות אחר כך. הרופאה אמרה לי: 'את הצלת לו את החיים, בחיים לא היינו חושבים על זה אם לא היית אומרת'".
להאזנה וצפייה בפרק המלא: