נדמה שכל מי שלא הצטופף אתמול (ה') בהופעת הענק של אושר כהן בפארק הירקון, הצטופף במופע הענק של עדן בן זקן באיצטדיון טדי. בעוד על הראשון עמדה חובת ההוכחה להראות את יכולותיו, השנייה כבר מזמן הוכיחה. לבן זקן יש את כל החבילה: המראה, האישיות העממית הכובשת, הווקאליות, היכולת להרקיד את כל הקהל עם "מועבט" ורגע אחר כך לצרוח בכאב את "אף אחד". כבר לפני כשנה נכחתי במופע העשור שלה, שהיה פשוט מצוין, ודבר לא השתנה מאז. כמעט.
עדן בן זקן עשתה את הכל נכון
בישראל של 2024, למודת מלחמה ושכול, הופעת ענק לא כוללת רק שירים מקפיצים ובלדות מרגשות. השואו הוא אותו שואו, הרצון לרקוד הוא אותו רצון, אבל כאב שלא הכרנו קודם תופס מקום בשורות העמוסות באצטדיונים. כל זמר יודע שעליו להוסיף למופע המקורי אלמנט חדש: המלחמה. אודיה העלתה לבמה בת של חטוף, עדן חסון הקרין את תמונות החטופים, וגם אושר כהן ביצע אתמול את "תרקדי", השיר שנכתב על הנובה.
גם בן זקן לא שכחה את המשימות שהוטלו עליה, ועשתה הכול כמו שצריך. ירדן גונן עלתה לבמה עם שלט ועליו תמונתו של רומי, אחותה החטופה שמציינת יום הולדת 24 בשבי, ובן זקן ביצעה את "אגרוף". מאוחר יותר הוקדש השיר "אין לי אותך" לחלל שנפל במלחמה. אפילו "הוריקן", שיר האירוויזיון שהפך למעין המנון לאומי וכאוב, בוצע על ידי בן זקן יחד עם הנציגה עדן גולן. הכל היה נכון, ורגיש, מלבד העובדה ששיריה של בן זקן לא תאמו במיוחד את הסיטואציה. "אגרוף" כבר באמצע השיר גרם לכל הקהל לרקוד, ומיד אחרי כל קטע מרגש נאלץ הקהל לעבור בפתאומיות לשיר מרים אחר.
ירדן גונן על הבמה צילום: ניר אמיתי
המקום המושלם להתפרק
לבן זקן יש כישרון להרים את הקהל כמו שלא הרבה זמרים יודעים, וההופעה שלה היא המקום המושלם להתפרק. אין כיף כמו לצרוח את כל השירים יחד עם הקהל (תעשו לעצמכם טובה ותלמדו את המילים בבית) ואז לרקוד כמו משוגעים עם "תרקדו", "מועבט" ו"מלכת השושנים". זו דרך נפלאה להתנתק לרגע, לצרוח, לרקוד ולהתרגש עם חצי מעם ישראל (החצי השני אצל כהן) כשבן זקן מבצעת את "מנגינה". זאת אולי לא הדרך להתחבר למלחמה, לכאב ולשכול, וכנראה לא תצאו ממנה עם עיניים לחות, אבל כל אחד מאיתנו זקוק לזמן להתפרק. אם גם נועה קירל מגיעה, קשה להתנגד.
הקהל על הרגליים צילום: ניר אמיתי