בסוף השבוע האחרון שודרה תכנית "עובדה" בעלת שני חלקים: בתחילה כמה דקות עם איתי אנגל מתוך קייב, ולאחר מכן ראיון נרחב עם ליאור שליין. ב"הארץ" התפרסמה כתבה הטוענת כי שני הגברים, אנגל ושליין, מסמלים את האבולוציה הגברית. בעוד אנגל מייצג את עולם האתמול, שליין מסמן את עולם המחר.
"לא הייתה שם טיפה של רגש"
יאיר אגמון, במאי ופובליציסט, תוקף את העמדה הזו וטוען כי שליין הוא גבר קר, תוקפני וציני וכי לעולם הוא לא יחשוף את הרגשות שלו או יראה חולשה. לעומתו ניצב אנגל, כך טוען אגמון, עם קול עדין ורך שיודע לחשוף את עצמו.
"ליאור שליין, לפחות בייצוג הטלוויוני שלו, הוא הדבר הכי רחוק מהגבר החדש", טוען אגמון. "ראיתי את הראיון של בן שני עם שליין. לא היתה שם טיפה של רגש. לא היה שם רגע אחד של חולשה. שליין מתנהל כמו טנק של ציניות ושל פאנצ'ים. הוא לא אומר שום דבר רגשי, הוא לא אומר שום דבר אישי. הכל קר, הכל מחושב, הכל תוקפני, הכל מזלזל, הכל ציני. הוא יושב מול המצלמה עם חזה נפוח, עם מבט מזלזל, ואומר את מה שיש לו להגיד! איזה גבר".
ה'פמיניזם' של ליאור שליין הוא שריון
על אנגל כותב אגמון: "זה נכון, איתי אנגל יוצא אל שדות הקרב עם מצלמה קטנה ביד. אבל תראו איך הוא מדבר. תשמעו את הקול העדין והרך שלו. תראו את העדינות שבה הוא מקשיב לאנשים שהוא מראיין. תראו את הכבוד שהוא נותן לכל מי שסביבו. יצא לי פעם לפגוש את איתי אנגל, במסדרונות של איכילוב, בשיא ימי הקורונה. ראיתי אז, בזמן אמת, איזה איש רגיש הוא. ראיתי אז שהוא יודע להקשיב, ושהוא יודע לחשוף את עצמו, ושהוא יודע לאהוב".
"שליין נמצא על הרצף הזה הרחק מאחור. מבחינתי ה'פמיניזם' של ליאור שליין הוא מעין שריון שבתוכו נמצא גבר קר, תוקפני, ציני, שלעולם לא יחשוף את הרגשות שלו, ולעולם לא יראה חולשה. וה'אומץ' של איתי אנגל, הוא בסך הכל הסט אפ שבו מסתובב גבר רגיש, שמחובר לרגשות שלו, גבר שמתנהל בחיים האלה בעדינות גדולה, ובהקשבה", הוא חותם.