קשה להאמין, אך חלפו-עברו להן ביעף, כעשרים שנה מעת שעורך "שבתון", מוטי זפט, פנה אלי בבקשה כי אכתוב מאמר קצר על פרשת השבוע לשם עלון שבת חדש שהוא מבקש להוציא לאור.
"תנאי מקדמי", הזהירני הזהר-היטב, "שהדברים יהיו קצרים, שיהא בהם מן החידוש והמקוריות, שיתייחסו גם למאורעות השעה וידברו לליבו של ציבור רחב ככל שניתן, הצמא לדברי תורה".
המשימה, שלמראית עין נראתה קלה למדי, כתיבת מאמר בן כ-500 מילים, הייתה מסובכת הרבה יותר ממה שניתן לשער. רק מי שנתנסה בכתיבה מרובה יבין ויֵדַע שקל הרבה יותר לכתוב (וכך הוא גם בדברים על פה) מאמר ארוך, רווי ציטטות ומעוטר בהערות שולים, מאשר מאמר קצרצר, שמידתו מדודה במילים, לא במשפטים, ושתוצאתו חייבת להיות בחינת קב – ונקי, מועט המחזיק את המרובה. גם תמצות של רעיון עמוק, גם סגנון בהיר. והכל בלשון קצרה ובהירה.
מדי שבת בשבתו, נדרשתי, ככל יהודי טוב, ללימוד הפרשה, "שנים מקרא ואחד תרגום". אך לצד ה'תרגום' המסורתי, נפלה בחלקי הזכות ונתבקשתי גם ל'תרגום' מודרני, בן ימינו. להעלאת רעיון מרכזי אחד, שיהא בו גם מן החידוש (וכבר למדונו חכמים הראשונים, ש"אין בית המדרש בלא חידוש", וגם בפעם המאה-ואחת שהנך לומד דברי תורה, מוצא אתה בהם טעם חדש, שלרוב כצפיחית בדבש הוא), גם שיקוף של מאורעות העת והזמן.
אפשר ולא נאמין למראה עינינו, אך מני אז הופיעו כבר אלף גיליונות. אודה ולא אבוש: מתחילה תמהתי כמה אנשים בכלל יתנו עיניהם ולבם בדברי תורה קצרצרים אלה, המחולקים בבתי כנסיות, כשמימינם ומשמאלם, מלפניהם ומאחוריהם (כמו, להבדיל, המלאכים המלווים אדם מישראל בעת קריאת שמע על המיטה) מודעות מסוגים שונים ומגוונים.
אכן, כבר לאחר השבת הראשונה הבנתי שאסור להקל ראש בדבר. זיכני הקב"ה לכתוב בימי חלדי עשרות ומאות מאמרים, בבמות שונות, מדעיות, עיוניות ופופולריות, אך דומה שמספר התגובות שנתקבלו – בכתב ועל פה - למקרא דבריי בשבתון, עלו על כולנה. איני יודע אם תוכנם גרם, או שמא אותו "קהל שבוי" (כמובן, רק על דרך ההשאלה) היושב בבתי כנסיות גרם, אך העובדות מדברות בעד עצמן.
כדרכו של עולם, יש הדורשים אותן לשבח ויש הדורשים לגנאי. היו בין המגיבים חכמי תורה ומדע מופלגים, והיו ביניהם גם כאלה שקינאו,או כאלה שלא זכו, לא קראו ולא שנו, ואם עשו כן – שכחו תלמודם זה כבר.
הצד השווה בכל אלה שהם קראו את הדברים, אפילו לא תמיד רצו להודות בכך. מי מהם, "בין גברא לגברא" (ונודה על האמת: לעתים, ח"ו, אף בעיצומו של "גברא"), בבית הכנסת, ומי בביתו, לצד שולחן השבת או במהלך ימות החול,שלפניה ולאחריה.
משהחלו עלוני השבת לצוץ, כפטריות אחר הגשם, קמו להם אוהדים ומתנגדים. ראשונים הצדיקו את הופעת העלונים והפצתם, בהרבותם דברי תורה והפצתם לציבור שאינו תמיד לומד אותם בערוצים אחרים, בכך שממעטים הם את הדיבורים בבית הכנסת המפריעים לתפילה, בכך שנתנו ביטוי לקולות חשובים (ביניהם יש להדגיש את מקום הנשים הכותבות דברי תורה מעמיקים בחלק מן העלונים, תופעה שלא שערוה לא אבותינו אף לא אמותינו, ויש בה ביטוי לרחשי הדור), ואף תרומתם לפרנסתם של רבים מישראל, במישרין ובעקיפין, ראוי שלא תהא קלה בעינינו.
למותר לומר, שגם קול המתנגדים נשמע ברמה, אז והיום. "הופכים את בית הכנסת למועדון קריאה", "במקום להאזין לתפילה מסיחים את הדעת ומעיינים בדברים בטלים". "מערבים מין בשאינו מינו, דברי תורה, דברי סחורה אף דברי מלכים (דמתקרי פוליטיקע) בחדא מחתא".
אכן, במישור הערכי והחינוכי ראוי שגם המתנגדים ישאלו את עצמם הכיצד זה מעדיפים רבים, וביניהם בני נוער, את הקריאה בעלונים על פני התפילה והעמידה לנוכח ה', והקריאה בתורה? וכי בני תחרות הם? ושמא עלינו להכות על חטא ולעשות מאמץ שהאחרונים ישובו ויגברו על הראשונים, בכוח השכנוע ולא בכוח הכוח והכפייה?
יהא אשר יהא: המציאות מלמדת שלמרות הניסיון להעלים את העלונים, לעתים ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא רק שמספרם והיקפם ירד אלא שהתופעה הגיעה לממדים עצומים. עד כדי כך שהיה מי שספר כ-400(!) עלוני שבת, מכל המינים והסוגים, שמופיעים כסדרם, ועליהם יש להוסיף עוד עשרות רבות (אם לא מאות) שמופיעים בתדירות נמוכה יותר.
התופעה הפכה גם למושא מחקר. וכבר נכתבו עליה עבודות דוקטור, וחוקרים מן המעלה הראשונה בחנו, במאמרים אקדמיים מלומדים, את עוצמתו של ערוץ תקשורת חדש זה, ומצאו שעלונים אלה כמוהם כאותן "שתי חצוצרות כסף" שכל דור ודור צריך לעשות לו משלו, אפילו הניחו לו אבותיו כמותן ("עשה לך", ראו במדבר י, ב), בין לטב ובין למוטב. דור דור ודורשיו (תרתי משמע, בין מצד הכותבים בין מצד הנמענים), דור דור וחצוצרותיו.
אלף גיליונות – מדי שבת בשבתו, בעתות שמחה ולהבדיל, בעתות צרה ומצוקה – לאו מילתא זוטרתא היא. שערו בנפשכם מה גדולה זכותם של אותם שלימדו – באמצעות העלונים – תורה לאלפים ורבבות במשך כל אותם שנים (או, להבדיל, מנעו באותן דקות מהקוראים לשוח בדברים בטלים, רכילות ולשון הרע). כמה אנשים, מהם חכמי תורה גדולים ודגולים, יכולים להתהדר בכך שדברי תורה שלהם זיכו כל כך רבים?
אכן, למותר לומר שדווקא משום תפוצתם הרבה, דברי תורה אלה – ככל דבר תורה היוצא מרשות היחיד ומגיע לרשות הרבים - דורשים אחריות רבתי, שיהיו ראויים כשלעצמם, מצד תוכנם וסגנונם, שיהו ערֵבים על קוראיהם, ושלא תצא חס ושלום תקלה על ידם.
ראויים הם אפוא כל העושים במלאכה לברכה. הן הכותבים הן המוציא לאור וכל העוסקים ב"צורכי ציבור" אלה באמונה (וכאמור, המציאות מלמדת שצורכי ציבור הם), לברכה מיוחדת, על ההתמדה רבת השנים.
כפי שכתבנו באחד הגיליונות, אחת הסכנות – וגם האתגרים הגדולים – שניצבים לפתחה של כל עבודה, היא השגרה והשחיקה.
פעולה שנעשית יום יום, לאורך ימים ושנים, כ"מצוות אנשים מלומדה", מאבדת את טעם ההתחדשות והרעננות, וקסמה פג.
כך בכל עבודה, וכך מקל וחומר, בעבודת השם, עבודת הקודש. זו דורשת התמסרות רבת שנים. מרתון ארוך, אינסופי. עשייה מונוטונית, חוזרת, אחידה. תמידים כסדרם.
"את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
באחד ממאמריו הקלאסיים, "תנו לתורה לנצח", הביא מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", חידוש מופלא מבית מדרשם של המהר"ל מפראג ובעל פירוש "הכותב" לחיבור "עין יעקב".
וכך כתב: הכל מכירים את הברייתא בתורת כהנים : " 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".
בספרו "נתיבות עולם", מביא המהר"ל מפראג תוספת למדרש זה בשם פירוש "הכותב" לספר "עין יעקב": בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".
שאל הרב עמיטל: מה עניין כבשים ל"ואהבת את ה' אלוקיך" ול"כלל גדול בתורה"? וכי ניתן להשוות בין השניים?
ותשובתו, תשובת המהר"ל עִמו: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא עֶבֶד ה'. לא רק חסיד לשעה, שמתלהב לרגע מהמצווה החדשה, אך בחלוף שעה כבר מאבד בה עניין.
יציבות וקביעות הם כלל גדול בחינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, אחד בין הערביים.
נברך אפוא את כל העושים במלאכה שימשיכו לעשותה מתוך חדוות היצירה, בבריאות איתנה. שיהא שכרם גם מן השמים, גם מן בני אדם. ומתוך עשייתם הברוכה, תהא תורה מתברכת, ויהא שם שמים מתקדש על ידם.
תמידין כסדרן. ומוספין – כהלכתן.