"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" - המשפט הזה, שנאמר על ידי השרה מירי רגב בדיון בוועדת השרים לחקיקה ביולי 2016, הפך בעיני תומכי התאגיד לסמל לתאוות שליטה פוליטית, וכהוכחה לכך שיש למנוע כל פגיעה בתאגיד, שלדעתם יספק לציבור בישראל שידור ציבורי למופת.
עם חזרת נושא התאגיד לכותרות הראשיות בשבועיים האחרונים, שב ועלה הנושא של היעדר כל פיקוח של נבחרי הציבור על התאגיד, כאשר תומכי התאגיד מהללים את ההפרדה מהפוליטיקאים, ואילו מתנגדיו מבכים את חוסר היכולת של הציבור להשפיע על הנעשה בכספו ובשמו.
כדי להבין במה מדובר, חשוב לדעת שהתאגיד והנהלתו מופרדים מהציבור ומנבחריו בשרשרת ארוכה של חסמים:
- הגורם המקצועי המנהל את התאגיד הוא המנכ"ל, הממונה על ידי המועצה לתקופה קשיחה של ארבע שנים.
- המועצה וחבריה ממונים גם הם לתקופה קשיחה של ארבע שנים.
- מי שממנה את חברי המועצה הם חברי ועדת האיתור, שמציעים לשר מקשה אחת של 12 מועמדים, כאשר אפילו שיקול הדעת מי מבין המועמדים יהיה יו"ר המועצה אינו בידי השר.
- חברי ועדת האיתור ממונים גם הם, למרבה ההפתעה, לתקופה קשיחה של ארבע שנים.
- חושבים שלפחות את חברי ועדת האיתור מותר לשר למנות? טעיתם. השר ממנה יו"ר ועדת איתור שהוא שופט מחוזי או עליון בדימוס, בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון. אותו יושב ראש ממנה על דעת עצמו את שני חברי ועדת האיתור האחרים.
דרושה מידה לא מבוטלת של סרקזם מהול בציניות כדי לקרוא למנגנון כה מסורבל שנועד לנתק את הציבור ואת נבחריו מהשפעה על השידור - "שידור ציבורי". יכולת ההשפעה של הציבור על תחנה מסחרית הפועלת ללא כל רגולציה, משמעותית הרבה יותר. תחנה מסחרית צריכה לפחות לשקול שיקולי רייטינג, שמשמעם שעליה לשדר תכנים שמעניינים מספר כלשהו של אזרחים, שאם לא כן היא תקרוס מבחינה כלכלית. התאגיד הציבורי אינו צריך לשקול שיקולי רייטינג, שכן הכנסותיו קבועות בחוק ומקורן הוא קופת המדינה, קרי הציבור הישראלי. מצד שני, הנהלתו אינה נדרשת למסור כל דין וחשבון לציבור ולנבחריו, ואף איננה יכולה להיות מפוטרת או מוחלפת על ידי הציבור.
ההפרדה שבין הסמכות לאחריות מעולם לא הייתה גדולה יותר. על פי חוק יסוד 'הממשלה', הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת, והשר אחראי כלפי ראש הממשלה על התפקידים שהוא ממונה עליהם. כל זאת כאשר בפועל אין לשר התקשורת במקרה הזה, או לממשלה, כל דרך ישירה או עקיפה להשפיע על כך שתאגיד השידור מבצע את תפקידו.
מבחינה חוקית ופרוצדורלית, קל יותר לנבחרי הציבור להדיח את נשיא בית המשפט העליון, את נגיד בנק ישראל או את היועץ המשפטי לממשלה, ואפילו חבר כנסת, מאשר לפטר חבר מועצה בתאגיד.
בארצות הברית נהוג לדבר על איזונים ובלמים בין רשויות השלטון, שנועדו להגן על חירויות הפרט ולמנוע אפשרות שרשות שלטונית תפעל באופן עצמאי ללא יכולת של רשויות אחרות להשפיע עליה. בית המשפט העליון האמריקני קבע מספר פעמים שעצם קיומו של גוף ברשות המבצעת, שלנשיא אין יכולת לפטר את העומד בראשו ולשים במקומו אדם אחר ללא כל נימוק, מהווה איום על עקרון האחריותיות (accountability), שכן בלי סמכות זו לא יכול הנשיא לקחת אחריות על מעשיו של אותו גוף, שנמצא למעשה מחוץ לשליטתו.
גם אם במקרים מסוימים ונדירים, בגופים שבראשם עומדת מועצה הממונה על ידי הנשיא והסנאט, וכאשר נקבע בחוק שחבריה יהיו מגוונים בהרכבם המפלגתי, ניתן לאפשר קיומו של גוף שהעומדים בראשו אינם "משרת אמון" של הנשיא - נשמרת זכותו של הנשיא להחליף את ראשי הגוף, אם הוא סבור שהם פועלים בחוסר יעילות או מזניחים את תפקידם.
אכן, השיטה האמריקנית איננה זו הנוהגת בישראל, אבל גם בשיטה הבריטית, של שירות ציבורי מקצועי וא־פוליטי, הגוף המקביל ב־BBC למועצת התאגיד ממונה על ידי הדרג הנבחר, קרי השרים בממשלה, באופן ישיר.
ההמצאה הישראלית הייחודית של מימון ציבורי, סמכות שלטונית וקביעת מדיניות, באופן מנותק לחלוטין מההליך הדמוקרטי ומנבחרי הציבור, וללא כל חובה או צורך למתן דין וחשבון לציבור - הייתה נפסלת כבלתי חוקתית או זוכה למבטי תדהמה בכל מדינה אחרת. הציבור הישראלי ישלם מאות מיליוני שקלים מדי שנה, אך זכותו הדמוקרטית לייצוג או ליכולת השפעה על הנעשה בכספו, תירמס.
כאשר פורצת הפכה צבאית, הצעד הראשון של המורדים הוא להשתלט על תחנות הטלוויזיה והרדיו. ללא שינוי החוק, מדינת ישראל תיכנס להיסטוריה בתור המדינה היחידה שאיבדה את השידור הציבורי שלה, בלי קרב.
ועכשיו ברצינות: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?
הטור פורסם באתר 'מידה'
הכותב הוא היועץ המשפטי של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה'