החצר האחורית

המסיבה של סתיו שפיר

אחרי שקפצתי "להפגנה הגדולה בתולדות המדינה" והתהלכתי בין שלטי המחאה אני יכול לומר כמה דברים. זו לא הייתה "ההפגנה של העם" (ודאי שלא "ההפגנה הכי גדולה" בהיסטוריה הישראלית). נעדרו משם שבטים שלמים של החברה הישראלית ולא רק כיפות סרוגות. בלטו בנוכחותם בעיקר אנשי השבט הלבן שכבר מזמן לא יצאו לרחובות וכבר שנים שלא הרגישו את עוצמת השלטון. האוויר היה טעון שינוי פוליטי.

זו בעיקר הסיבה לאי נוחות של הדוסים מכל הסיפור הדי מדהים של הקיץ האחרון. עם כל נקודת האמת היסודית שקיימת במחאה הזו. לא התחברנו למוזיקה הנלווית לצעקות על מחאת הדיור (למרות שכולנו סובלים משכירות חונקת ומיוקר המחיה). לא התלהבנו מראשי המחאה (בעיקר מסתיו שפיר) שבאים מהמקום הפוליטי ההופכי לרוב המגזר הדתי לאומי (למרות שאיציק שמולי וגם דפני ליף זוכים גם אצלנו לאהדה רבה). כשראינו את החיבוק התקשורתי נזכרנו איך לא חיבקו אותנו בגוש קטיף ומיד עלה החשד הפבלובי שלנו כי אם התקשורת כל כך מתלהבת מאנשי רוטשילד - זה חייב לדפוק אותנו איכשהו. וקראנו את ליבסקינד והשותפים לדרכו שטענו כי כל המחאה מתוכננת מראש על ידי אנשי התמנון: הקרן החדשה לישראל ויועצי תקשורת ציניים החפצים בהפלת הימין. האם זה היה נכון? ובכן, אין ספק שבמחאה הזו יש בחישה פוליטית מוגברת ובכל זאת, יתכן ואם הציבור הדתי לאומי היה נכנס לעובי הקורה מהתחלה המוזיקה של המחאה הייתה מקבלת תפנית אחרת. לא היינו שם אז סתיו שפיר נתנה את הטון.

שומרי הראש של דפני ליף

אפרופו קונספירציות וקנוניות, המחאה החברתית הביאה את רובה המוחלט של התקשורת לעטוף את אנשי המחאה כמו אתרוג שמאלני הנופל לידיו של אמנון אברמוביץ'. מי שתקף את אנשי המחאה זכה לקיתונות של בוז. שרון גל, למשל, שעקץ את דפני ליף ושאל (בטון תוקפני משהו) מדוע לא הבאת את האנרגיות שלך לצבא - זכה למטר של קללות ונאצות. בידיעות נכתב עליו שהוא חבר של טייקונים והוא רגע לפני קבלת ג'וב יוקרתי אצל יצחק תשובה (ירון טן ברינק וגיא מרוז). דף פייסבוק הקורא להחרים את תוכניתו "לילה כלכלי" ("לילה טייקוני" בלשון המלעיזים) לא איחר לבוא. אבל השיא מגיע עם העיתונאית לשעבר סילבי קשת שדורשת לעשות תחקיר על שרון גל (אותו היא מכנה "שרון גלל") ושואלת כיצד "כתב מושתן", כלשונה, נוהג במרצדס שחורה ויוקרתית (אגב, הוא מכר אותה). באותה נשימה היא מזכירה שכשגל היה כתב פלילים הוא ראיין "בחנפנות מעוררת קבס" את מאיר אברג'יל ואידך זיל גמור. מסקנה: תחשבו פעמיים לפני שאתם מעיזים לעצבן את דפני ליף.

יהודה נוריאל נגד קלמן ליבסקינד

עוד מישהו שעצבן את ראשי המחאה הלא הוא תחקירן מעריב, קלמן ליבסקינד. קלמן פרסם כתבה על מעורבותם של יועצי תקשורת בכירים מהשמאל הישראלי שבוחשים בנמרצות במחאה העממית. בקרב העיתונאים היה זה יהודה נוריאל (עורך 7 לילות) שהכריז כי את קלמן צריך לתבוע על דיבה. "זו דיבה חד משמעית" כותב נוריאל וממהר לשרטט את המניעים לכתבת התחקיר: "המוציא לאור של זה הוא נוחי דנקנר, עורך העיתון - היועץ של ביבי, וקלמן הוא הכלי שלהם".

שינוי סדרי בראשית

עוד אחת שהצליחה להוציא משיווי משקל כמה אנשים היא ח"כ שלי יחימוביץ' שעוררה את זעם השמאל כשבגדה בעיקר ולימדה זכות על המתנחלים ועל ההתנחלויות רחמנא לצלן. הרבה דברים נאמרו עליה: "בוגדת", "כופרת", "ימנית" (קללה נמרצת מסתבר) ומה לא. אחד החזקים היה הסטטוס (המשורר מתי שמואלוף) שרץ בפייסבוק שטען כי שלי יחימוביץ', לא עליכם, הצטלמה למקור ראשון כשהיא מדליקה נרות שבת, על השולחן הלבן חלות ומפת א"י השלמה מבצבצת ברקע. היו שחשבו שהיא באמת עשתה את זה.

מועצת יש"ע בעד המחאה או נגד?

עדיין לא הבנתי אם מועצת יש"ע בעד או נגד המחאה. מצד אחד דני דיין ונפתלי בנט הראו נוכחות תקשורתית באוהלים והצליחו לעצבן את נתניהו ושות'. מצד שני תנועת 'ישראל שלי' מבית היוצר של נפתלי בנט משסעת את דפני ליף בתקשורת עם מכתב השמיניסטים כאילו אין מחר. אז מה באמת העמדה של מועצת יש"ע?