אריאל גרונר (30), נשוי ואב לארבעה. מתגורר ביצהר. משמש כעורך אתר האינטרנט ”הקול היהודי“, שלדבריו ”על רקע טשטוש הזהות הקיים היום בישראל, אנחנו מנסים לייצר תקשורת עם אג'נדה יהודית ברורה“.
איך התחלתי: אחרי 7 שנים של התרוצצות בין בתי משפט, תחנות משטרה ובתי מעצר במסגרת עבודה בעמותת 'חננו', החלטתי לפני כשנתיים לשנות קצת כיוון. ב'חננו' (אין עליהם, עושים עבודת קודש) אתה נתון בקרב מאסף, מכבה שריפות, ובשלב מסוים רציתי לעבור לתחום יותר יצירתי ויוזם.
הישגים מרכזיים שאני גאה בהם: אני מרגיש שבתחומים מסוימים אנחנו כמו נחשון, שמעז לקפוץ למים בלי לחשוב איך זה יתקבל ומה יגידו עלינו. בזכות זה הצלחנו למנף מספר נושאים שזכו לאחר מכן להד גם בתקשורת הרחבה. לדוגמה, נושא בעיית ההתבוללות בכלל ובשירות הלאומי בפרט. הצפנו את הנושא בכתבות רבות ובראיונות עם ראשי אגודות ההתנדבות, שחלקם שמעו מפינו על הנושא לראשונה. ב"ה, אנו עדים גם לשיפור, ומראיונות שערכנו לאחרונה עם בנות שמינית, ישנה מודעות כיום לנושא.
בנוסף העלינו למודעות הציבורית נושאים רבים בתחום ההתיישבות. את נושא חטיפות הרכבים ביו"ש, לדוגמה, הצפנו חזק, ואפילו סביב בעיית המסתננים בדרום תל אביב, היינו אחד המקומות הראשונים שדיברו על הנושא.
פספוס אחד בקריירה: ראיון וידאו ראשון שעשיתי. היה מעולה, אנרגיות חיוביות, סיפור מצוין. סיימתי את הראיון וגיליתי ששכחתי ללחוץ על play. אבל זה הפספוס הקטן. הפספוס המלווה כל הזמן זה סקופים וסיפורים רבים וטובים שלא מספיק מצליחים לפרוץ לשיח הכללי.
רגע אחד לנצור: ליווי הקלטות האלבום של הלב והמעיין עם הרב גינזבורג. היו שם אנרגיות לא רגילות. מנגד ולהבדיל, דיווח על הרצח של בניו לבנת הי"ד - לעשות סוייץ' בין העובדה שחבר שלך נרצח, לצורך לסקר את האירוע.
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: כשלא מצליח לקום לחברותא, מוודא שהעולם לא התהפך בזמן שישנתי, ואז פותח את הבוקר.
מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: ההיגררות אחר סדר היום שמציבה התקשורת. כל החלטה שלא להיגרר לאייטם שבטמקא החליטו שהוא בראש סדר היום, דורשת מאמץ מחודש.
איך נראית השבת שלך: נחת, שום דבר לא רוטט לך בכיס. לוקח זמן לפשוט את הלבושים של ימות החול ולהתחיל לנשום את השבת, אח"כ - תענוג. בסעודות משתדלים לתת הרבה מקום לילדים (עם כמויות הניירת שהם מביאים מהגנים זה לא קשה). קצת לימוד, הרבה סיפורים, לא הרגשנו וכבר זה נגמר.
מודל לחיקוי במקצוע: האמת שהתנועה העיקרית שלנו היא לנסות לברר כל הזמן את מושג התקשורת מחדש ולא להיות כמו. בוודאי שתחקירן כמו קלמן ליבסקינד ופובליציסט מעולה כמו חגי סגל נותנים השראה. אבל האמת שחסידים צריכים ללמוד מכל דבר. אז מ“הארץ“ אנו מנסים ללמוד כיצד לא לפחד להיות בעלי אג'נדה, ומ-Ynet כיצד לשלב אותה בלי שאף אחד ישים לב.
איפה אתה בעוד עשר שנים: האמת, שבאופן אישי, אני אחד שלא ברור לו גם איפה יהיה מחר. אבל בכל זאת ניתן להעריך שבתחום העשייה הציבורית - ובשאיפה להשקיע יותר במוזיקה. לגבי האתר, ככל שהמציאות בארץ תתחדד, והיא הולכת ומתחדדת, מי למדינת כל מיעוטיה ומי חזרה הביתה, אל היהדות, ”הקול היהודי“ ילך ויעשה יותר רלוונטי. השאיפה: כלי התקשורת המרכזי בישראל, לא פחות.
איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו: כשהתחלתי להיכנס לתחום ונחשפתי לשיטת העבודה בכלי התקשורת בכלל והמגזריים בפרט, קיבלתי הלם. לתומי חשבתי שעיתונאים חרוצים בעלי חוש צדק וקורטוב של אמת עושים ימים כלילות בכדי להציג בפני הקורא מציאות אובייקטיבית, וגיליתי תקשורת מבוססת על יחצנים ובעלי אינטרסים. בקול היהודי החלטנו שלא לתת לכך יד, וכל גולש חשוף למקור ממנו הגיעה הכתבה. אני מאחל ומייחל לעיתונות אמיצה ואמתית. שנזכה.