יונתן דובוב (25), בזוגיות, מתגורר בכפר גנים פתח-תקווה. משמש כמנהל מתחם ה“גולה“ בעיר.
איך התחלתי, מה עשיתי קודם: למדתי בישיבת בנ"ע גבעת שמואל, ואח"כ בישיבת עתניאל שעיצבה את העולם הדתי שלי. שירתי במשך כ-4 שנים כקצין ההדרכה של פרוייקט "נתיב" לזהות יהודית וציונית (הגיור הצבאי). הייתי אחראי על התוכן, שבתות האירוח, טיולים, ליווי החיילים המתגיירים בבתי הדין ולהדריך אותם בכל השלבים.
לפני כשנתיים, פנה אליי מ"מ ראש העיר פ"ת מוטי זפט והציע לי לפתוח מרכז בילוי חדש לצעירי המגזר. בראש שלו זה היה סוג של "מועדון הכיפה הסרוגה". לזכותו ייאמר שהבין את הצרכים המשתנים ונתן לי את החופש והגיבוי המלא לעשות כמיטב הבנתי. ולא נראה לי שהוא טעה, העברנו תקציב, והתחלתי לשפץ את המקום מאפס, לגייס אנשים ולהתחיל לחשוב על כיוון ותכניות.
הישגים מרכזיים שאני גאה בהם: הקמת מרכז תרבות פעיל ומצליח בניגוד לכל הציפיות והמכשולים שעמדו בדרכי. הבאת הופעות לא שגרתיות, קידום אומנים צעירים ושמירה על רמת מחירים נמוכה בכניסה ובבר שמאפשרת לכולם לבוא וליהנות, במיוחד עם כל המצב הכלכלי עכשיו. מתחם תרבות עירוני ראשון מסוגו בארץ, שעומד בסטנדרטים גבוהים ואומנים אוהבים להגיע אליו, תוך כדי התנהלות (קשה אבל אפשרית) בתוך המערכת העירונית המסורבלת ושמירה על תקציב מאוזן.
יחסית לתקציב, נפח האירועים בגולה מטורף. כל הצוות מורכב מצעירים בני פחות מ-30, כולל השיפוצניקים. וזה מקום ההופעות היחיד בארץ שמונגש באופן מלא לנכים, כולל מקום ייעודי בבר שממנו נכה בכיסא גלגלים יכול להזמין.
פספוס אחד בקריירה: אירוע שהרמנו בהתחלת הגולה עם בית אביחי, והשקענו בו הרבה. זה היה בערב יום הזיכרון ליצחק רבין. דתיים לא מוצאים את עצמם ביום הזה. החלטנו לערוך אירוע שמדבר בין נקמה למחילה, הבאנו הצגה מדהימה על מתנחל ונקמת דם, ואמילי עמרוסי והרב יהודה גלעד בשיחה. הגיעו 4 אנשים, מתוכם 2 שעברו במקרה ובאו לראות מה יש פה. בוא נגיד שבאותו ערב ישבנו הרבה וחשבנו אם למחול לציבור או לנקום.
רגע אחד לנצור: מבין כל ההופעות, האירועים והרגעים המיוחדים שהיו נחרטים לי שניים: ערב יום השואה הראשון שהרמנו. עשינו מחווה ל“אפר ואבק“, סיוון רהב מאיר דיברה על השואה והקרנה של kony 2012. הייתי בטוח שיגיעו 40-50 במקרה הטוב. הגיעו 250 איש, ומאז האירוע רק הולך ומתרחב.
הרגע השני לנצור הוא מוצאי שמחת תורה האחרון. אחרי מאמצים רבים, הרב מנחם פרומן ז"ל היה אמור להגיע יחד עם ארז לב ארי והרב שי פירון. את ארז סגרתי להופעה 3 שעות לפני כניסת החג. בדרכי ל“גולה“ במוצאי החג מהצפון, שיבי (הבן של הרב פרומן) מרים טלפון ואומר שאבא לא במצב טוב, והגעתו מוטלת בספק. רק כשפתחתי דלתות ב-20:30 הוא מתקשר להגיד לי שהם בדרך.
הרב שי וארז החזיקו את הבמה עד שהוא הגיע, וכשהוא נכנס - בקושי רב, נתמך על ידי אשתו - איכשהו כולם הבחינו בכך, ופשוט נעמדו בשקט כמעט ביחד, כולל ארז והרב שי. הייתה אווירה כ"כ מיוחדת במקום, אווירה של קדושה אבל לא מעיקה אלא שמחה. עד היום התמונה מהאירוע הזה נמצאת אצלי בשומר המסך במחשב. שמח שהצלחתי להביא אותו לפני שנפטר מהעולם.
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: משתיק את הנודניק באייפון, ומתעדכן עוד במיטה עם עין אחת בחדשות.
מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: ביורקרטיה עירונית מתישה, שגוזלת ממני המון זמן וכוחות נפש. טלפונים בשעות מוקדמות בבוקר, מאוחרות בערב ובעצם רוב שעות היממה.
איך נראית השבת שלך: מתחילה כבר ביום שישי בקפה, חומוס וים. מתפלל בערב שבת בבית חולים "השרון" ועושה אח“כ קידושים לחולים במחלקות, סעודת שבת עם המשפחה ואח"כ יושב עם חברים בבית של מישהו לסיכום שבוע על בירה ופיצוחים. שבת אחר הצהריים מוקדשת ללימוד עם חבר ב-"מי השילוח" או בכל מה שמזדמן ליד. לא מתעסק עם הגולה בשישי- שבת, ומנסה להספיק כמה שיותר להיפגש עם האנשים שחשובים לי, ואני לא מספיק לראות אותם כל השבוע. שבתות קיץ זה בעייתי. כי חוזר הביתה, מתקלח בדקה וחצי, מתלבש במעלית וכבר בחוץ, בדרך ל“גולה“ לאירוע של מוצ"ש.
מודל לחיקוי במקצוע: שילוב של בית אביחי מבחינת איכות התוכן, הצוללת הצהובה מבחינת איכות ההופעות וקידום אומנים. וכמובן אוהד ואביעד הסמנכ“לים שלי, שמהם שואב השראה וחיוך בכל יום.
איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו: קודם כל יש רנסנס מדהים של אומנות שבאה מתוך מקום רוחני. אנשים יצאו מהמילים של המקורות לעולם האישי שלהם ויוצרים דברים מופלאים. אבל עם כל ההערכה, קשה להביא קהל, כי הוא עדיין רוצה את המיינסטרים המוכר והחמים שלו - ושמח שזה לאט לאט משתנה, וגם הקהל מתחיל להגיע לשמוע דברים חדשים ולתת לאומנים את האהבה שמגיעה להם.
קשה להחזיק מקום הופעות ובילוי, שמצד אחד האנשים ייהנו, ומצד שני גם ייחשפו לתוכן קצת יותר עמוק ושונה ממה שהם מכירים - ושמח לראות שנפתחים עוד מקומות, ואפילו כבר התחילו גישושים להקמת "גולות" בכל רחבי הארץ. אם זה זה ימשיך ואכן יוקמו, תשאל אותי עוד 10 שנים איך אני רואה את מצב התעשייה? פורחת ובועטת, שכל אחד ואחת מוצא את המקום המיוחד של עצמו.