אזור התעשייה: הכירו את יוחאי עופר, הכתב הצבאי של "מקור ראשון"

יוחאי עופר (25), נשוי לליאת ואב לעילאי. הכתב הצבאי של העיתון ”מקור ראשון“. מתגורר בפסגות ועדיין משתמש (בגאווה) בבלקברי.

(לא מתחבר לרכילות, יוחאי עופר. צילום: פרטי)

איך הכל התחיל: מי שפתח לי את הצוהר לעולם הזה הוא חיים זיסוביץ' שליווה אותי בראשית הדרך, ונתן לי המון עצות טובות. בתחילת התיכון השתתפתי בקורס רדיו בתחנה חינוכית של קול ישראל ובמשך התיכון הייתי מרבית הזמן באולפן, העדפתי זמן שידור על פני הפנימייה בישיבה התיכונית. נשבתי בקסמו של המיקרופון ובמשך ארבע שנים היה לי הרבה זמן אוויר. השתלבתי בשידורי הצעירים של רשת א' של קול ישראל והתחלתי כבר לדמיין איך רזי ברקאי פונה אליי ככתב בגלי צה"ל. זה היה חלום בעבורי שלא הוגשם, נראה לי בגלל הפרופיל הגבוה יחסית שהיה לי.

בסופו של דבר הייתי עובד מחקר מודיעין וחצי שנה אחרי השחרור התחלתי לעבוד ב"גלי ישראל"- בהתחלה בעיקר תפקידי הפקה ועריכה עד שהציעו לי להיות כתב שטח, ותוך זמן קצר התחלתי לסקר צבא והתיישבות. אחרי כמעט שנתיים שם הגיעה ההצעה מ“מקור ראשון“, ובשנה וקצת האחרונות אני כותב בעיתון, ויעידו אלו שנמצאים בסביבתי הקרובה כמה אני אוהב את מה שאני עושה.

אני חושב שיש לנו לא מעט הישגיים תקשורתיים כמערכת בעניין תחום הסיקור הצבאי, וזה נושא שמאוד קרוב ללבנו וזוכה אצל העורכים שלי לתשומת לב מיוחדת כי אי אפשר להתעלם מהקשר העמוק בין צה"ל והציונות הדתית, ועדות על התגברות חובשי הכיפה ניתן למצוא על מגרש המסדרים בבה"ד 1.

מבחינת הישגים אישיים, יש לי כמה אבל אני עוד בראשית הדרך, ומקווה שהרעב לסיפורים טובים לא ייעלם. אחרי הפרשה של שלום אייזנר שהכה מפגין פרו פלשתיני הייתה תחושה כאילו כולם מגנים אותו, אבל המצב היה שונה כי הרבה מפקדים ביהודה ושומרון חוו התנכלויות כאלו בעצמם והרגישו הזדהות מסוימת, לא עם עצם המעשה אבל עם אייזנר. קיבלתי הזמנה תמימה לאירוע שדיבר בו תא"ל תמיר היימן, מפקד אוגדה בפיקוד צפון וקצין שכנראה ועוד נשמע עליו. הגעתי וחשבתי שאפגוש שם כתבים נוספים אבל לשמחתי הייתי החרוץ היחיד ואחרי שאלה שנשאל בעניין אייזנר הוא דיבר עליו כמה דקות ואמר שהוא חושב שהתנהגותו אינה בעיה ערכית אלא מקצועית- זו אמירה משמעותית, בייחוד שאייזנר היה באותם הימים הדבר החם, וזכינו לפולו-אפים כמעט בכל מקום.

אני מאוד גאה בראיון בלעדי עם הרב הצבאי הראשי אחרי הפרשה של שירת נשים שעשתה רעש גדול, הרב רפי פרץ דיבר רק אצלנו ונתן איזה כמה משפטים לעלון שבת, ואני יודע שמאחורי הקלעים הייתה מלחמה גדולה בין כלי התקשורת וכולם רצו לשמוע אותו כי הוא היה מרכז הפרשה בייחוד לאור העמדה שהוא נקט בה שגיבה את עמדת הצבא ששמיעת שירת נשים אינו אסון כזה גדול. הרבה דם רע זרם סביב הרבנות הצבאית אז ואני חושב שהראיון איתו הוא בהחלט הישג מכובד ל"מקור ראשון". סיקרנו את הפרשה הזו בצורה מאוד הגונה לטעמי גם שהייתה ביקורת גדולה על הצבא והרבנות, אבל אני מניח שהרב רפי פרץ הרגיש נוח להזמין אותנו להשמיע את עמדתו בניגוד לכלי תקשורת אחרים שלא נהגו איתו בכבוד.

ראיון נוסף שערכתי והוא נשמר אצלי בזיכרון, זה מפקד אוגדה 80 שאחראית על גבול ישראל מצרים, ואחרי המהפכה הגדולה בגבול המערבי של ישראל, הוא יצא כגורם צבאי פעם ראשונה בקולו ודיבר על המורכבות והבעייתיות של הגבול הזה ועם מה צה"ל מתמודד. שמענו עד אז בעיקר סקירות בשם גורמים אבל זו הייתה פעם ראשונה שגורם רשמי דיבר בגלוי על השלום שיש לנו בכאילו עם מצרים כבר שנתיים.

על הקולגות: אני חושב שיש בעיקר הרבה אחריות - אנחנו שומעים סקירות ומקבלים חומרי רקע גם מקצינים בכירים אבל לא כל דבר שעיתונאי שומע ומקבל הוא מפרסם כי יש חשיבות לערך המידע והרבה דברים אינם בעלי עניין להגיע אל הציבור ועלולים סתם ליצור פאניקה או מהומה מיותרת. ישנם חומרים רבים שמגיעים לעיתונאים ובשיקול נכון לטעמי לא יוצאים החוצה. יש הרבה כוח לעיתונאים ואני חושב שנעשה בו שימוש במידה מושכלת.

רגע אחד של פספוס: הקריירה עוד צעירה אז הפספוסים הם טריים- בזמן מבצע "עמוד ענן" נסעתי לשבת אל סבא וסבתא של אשתי ברובע היהודי בירושלים. המבצע החל ברביעי בצהריים ואחרי כמעט יומיים על הגבול חזרתי הביתה ונסענו, והדבר הראשון שחשבתי הוא מה אני עושה כל השבת בלי הטלפון ובלי להיות מחובר וזה אכל אותו בפנים.

בקבלת שבת ירדתי להתפלל בכותל ואחרי כמה דקות התחילה המולה ברחבה אחרי שנשמעה אזעקה ברחבי ירושלים. אני חשבתי לעצמי באותו הרגע איך אני בלי יכולת לצלם בפלאפון או אפילו לדווח על האירוע שהוא די נדיר, בטח שברקע לאזעקה ניצב אחד ממוקדי הסכסוך הגדולים- הר הבית.

רגע אחד לנצור: גם כן מבצע "עמוד ענן"- שמונה ימים מלאי טירוף חושים. יש משהו דפוק בראש של עיתונאים שאוהבים את האקשן הזה ושם זה היה. שטחי כינוס, מרחבים מוגנים, לצאת מהרכב ולשכב על הכביש תוך כדי נסיעה. היה בזה איזה משהו שנותן לך את המרץ כי בכל זאת מדובר בשגרה אחרת- שמונה ימים של לחימה באוויר אבל על הקרקע היה הרבה מה לראות וגם לנצור, כי זו חוויה ראשונה שלי ככתב צעיר שהיא לא שגרתית.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: שומע חדשות, עובר על אתרי אינטרנט, כותרות עיתונים. בודק מה מהדברים ששלחתי לעיתון זכו גם להיכנס. ביום שישי הסבב הוא נרחב יותר כי העיתון הרבה יותר גדול. במרבית הבקרים אני עם הבן שלי עד שהוא יוצא לגן, ואחרי זה מנסה לצאת לחדר כושר במידה ואין לי איזו פגישה או משהו דחוף יותר ואחרי זה לעבודה עד שעות הערב, לפעמים מוקדמות יותר ולפעמים מאוחרות מאוד.

מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: אני לא אוהב עיסוק עיתונאי ברכילות- הרומן בין טל רוסו אלוף פיקוד הדרום הפורש לבין נטלי עטיה בעיני לא מעניין בכלל. זה פרטי ולא קשור לצבא או לכל דבר אחר, בטח שזה לא פוגע בתפקיד שלו, אז בזה שום עניין לציבור.

לשמחתי ב“מקור ראשון“ אוהבים להתעסק בדברים שהם ברומו של עולם ולקחת נושאים בעלי משקל רציני שבאמת ייגרמו עניין לקוראים.

השבת שלי: יש משהו מאוד מיוחד בכניסה של הטלפון למגירה ביום שישי אחרי המקלחת, זה נותן איזה שקט מיוחד וזמן באמת להשקיע ולהיות עם האנשים הקרובים אליך. אמנם ב"עמוד ענן" זה קצת אכל אותי, אבל בדיעבד יש בזה באמת משהו מיוחד. ההורים של אשתי ושלי גרים לידינו, באותו היישוב, אז בשבת אנחנו מבקרים שם כמעט באופן קבוע, ומנצלים את זה שלא תמיד צריכים לבשל.

בשבת בבוקר אני משתדל לקום מוקדם, כמה שזה בטח ישמע מאוד מוזר, ורוב היום אני משלים זמן עם הבן שלי-משחקים, קוראים ולומדים יחד, בעיקר ממלאים מצבר לקראת השבוע הבא. קצת זמן אני מקדיש גם לעיתונים, אבל לרוב זה ספר או בשבועות האחרונים ניצול של הזמן לקראת מבחני הסמסטר.

המודל לחיקוי: יש שניים אבל לא כמודל לחיקוי, כי כל אחד ייחודי ואני מאמין שיש לי דברים שאחרים היו רוצים לאמץ גם כן. בכל זאת כשאני רואה ושומע את רוני דניאל (ערוץ 2) וטל לב רם (גל"צ) אני מייחס לדברים שלהם ערך מוסף כי הם שני אנשי צבא שראו הרבה שטח ומכירים את המערכת בצורה קצת אחרת. הם לטעמי יודעים לקרוא מהלכים או להסביר אותם בצורה קצת אחרת והייתי רוצה לצבור ידע במהלך השנים כמו שיש לשניים האלו כדי להבין את המערכה הצבאית בצורה טובה יותר.

בעוד עשר שנים: מקווה מאוד בתקשורת כי יש את הג'וק הזה שמלווה אותך גם אחרי שעות ארוכות של עבודה ומזכיר לך למה אתה כל כך אוהב את העיסוק הזה בתקשורת. יש בזה משהו מאוד כיף, מאתגר ומעניין. כיום אני לומד הרבה על מערכת הביטחון וזו חוויה באמת מיוחדת שלא הייתי רוצה שתגמר בשלב זה.

מצב התעשייה: המצב לא להיט, כי ישנם אמצעי תקשורת שנלחמים כדי לשרוד, וחשוב בעיני שיהיו כמה שיותר כלי תקשורת שיוכלו לבצע את תפקיד כלב השמירה של הדמוקרטיה- למרות זאת אני לא מאמין ששוק התקשורת נמצא בקריסה טוטאלית כי ישנם תכנים שעוד מעניינים את ציבור הקוראים וזה מוכח בשטח. העיתונות הכתובה מוכיחה שיש לה ביקוש ולראייה מספר האנשים שעוד קוראים עיתונים וגם משלמים עליהם. לא הייתי ממהר להספיד את העולם הזה.