אזור התעשייה: הכירו את ארנון סגל

ארנון סגל (33), נשוי ואב לחמישה. מתגורר בעיר דוד (שתי דקות מהר הבית). תפקיד: עיתונאי מקור ראשון, עולם קטן וגם בחור ישיבה בחלק מהשבוע. ”קלמן ליבסקינד העניק לי את התואר המחמיא 'מחזיק תיק הר הבית בעיתונות העברית'. לכבוד הוא לי“, הוא אומר.

(צילום: פרטי)

איך התחלתי, מה עשיתי קודם: גדלתי כידוע במשפחה עיתונאית מאוד. אבא שלי הטיף לנו תמיד לא להיות עיתונאים (ולא עורכי דין). עד לא מזמן חשבתי שלפחות אני הפנמתי את העניין ועיתונאי כבר לא יצא ממני. למדתי במקור חיים-עותניאל-שירות הסדר בגולני-ישיבת תקוע (שבה אני לומד כבר 12 שנים, במינון כזה או אחר). בשלב מסויים החלטתי שצריך לעשות מהצד עוד משהו, והתגלגלתי דרך חבר ל'עולם קטן', שם אני כותב ב"ה כבר חמש שנים. יש לי המון הכרת הטוב לחברים היקרים בעולם קטן שפתחו בפני את הדרך לעולם העיתונות בצדו היפה והאידיאליסטי. השיח בעולם קטן הוא של אנשים עם אמונה עמוקה, שבו בורא עולם ואהבתו נמצאים במוקד. אשריי שזכיתי. מה שאני עושה במקור ראשון מושפע עמוקות מהדברים שלמדתי בעולם קטן.

לפני שנתיים הוזמנתי על-ידי שלמה בן צבי לייסד מדור על הר הבית והמקדש במקור ראשון. הוא ידע, מתוך כמה מאמרים וכתבות שפירסמתי בנושא בעולם קטן, שהתחום הזה מעסיק אותי מאוד. בהתחלה לא האמנתי שיהיה לי מה לחדש כל שבוע בעניין, אבל הנה, זה הולך כבר 81 גליונות של 'דף הבית'. מקור ראשון מקדיש לתחום עמוד שלם בעמודי החדשות, ובעיניי זו כמעט אחרית הימים.

הישגים מרכזיים שאני גאה בהם: אין הנחתום מעיד על עיסתו. אם ל'דף הבית' שבמקור הראשון יהיה חלק בהחדרת תודעת הר הבית והבית השלישי לקהל הדתי לאומי והכללי - והיה זה שכרי (עם הרבה עודף). לעת עתה אני מקבל הרבה רמזים שהדברים מתקדמים לכיוון הזה. המאבק היהודי על חופש הפולחן בהר הבית ומצוקת היהודים בו זוכים לסיקור נרחב, פי כמה וכמה מאשר לפני שנתיים למשל.

זכיתי להיות שותף בחשיפתם של כמה עניינים חשובים בנוגע להר - למשל הנחת הפיגומים בידי הוואקף על אבן השתיה לפני שנה, למשל מסמך הנהלים הלא-חוקי שהמשטרה מחתימה עליו יהודים שנחשדו בהפרת הכללים בהר הבית - מסמך שנחשף על-ידי מקור ראשון לאחר שהמשטרה התכחשה לקיומו. חשיפה נוספת היתה של העובדה שהחלטת הממשלה האוסרת כביכול על תפילת יהודים בהר הבית איננה קיימת כלל, והיא כולה פרי המצאתו של מפקד מחוז ירושלים לשעבר אריה עמית בשנת 95'.

פספוס אחד בקריירה: כשפירסמתי בעולם קטן - בעקבות שלום ירושלמי - שמשכורתו של יו"ר קק"ל אפי שטנצלר היא מאה אלף ש"ח, והתגלה לי שהיא הרבה יותר נמוכה (17 אלף או משהו כזה). התנצלנו על כך מיד, עוד לפני שקיבלנו ממנו פניה. הפקתי את הלקחים והתבגרתי עוד קצת.

רגע אחד לנצור: הרבה רגעים, ובעיקר את עצם העובדה שדברים שכתבתי בזעם ובתיסכול פנימי על המצב הנורא בהר הבית מודפסים ו(אולי גם )נקראים. מבחינתי הכתיבה היא הרבה פעמים תראפיה. ריפוי בכתיבה. זו הדרך שלי להכיל את כל האבסורדים המתגלים במקום הקדוש בעולם מבלי לאבד את העשתונות.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: שותה קפה. נאמן עלי רבי שניאור זלמן מלאדי שאמר שעדיף לאכול בשביל להתפלל ולא להתפלל בשביל לאכול. אגב, בגלל הקפה הזה אני שונא צומות. בעצם, לא רק בגלל זה.

מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: את הלחץ בימי שני-שלישי, ימי הסגירה בשתי הנישות העיתונאיות שאני מועסק בהן. זה עולה לי בבריאות.

איך נראית השבת שלך: מנוחה. האפשרות שלי להרים את העיניים מהמחשב ולהיזכר שיש לי חמישה ילדים ואשה יקרה.

מודל לחיקוי במקצוע: לא בדיוק במקצוע הזה, ובכל זאת קשור מאוד - חנן פורת זצ"ל. איש מעשה אשר רוח בו. אדם שידע לגעת בלבבות,לחיות את החזון הגדול, ויחד עם זאת להשתמש בכל הכלים העיתונאיים, הציבוריים והפוליטיים ככלי שרת בדרך למימושו. הלוואי שחבריי ואני נצליח לעשות בענייני בית הבחירה מעט ממה שחנן עשה ביחס להתיישבות ביש"ע. ככלות הכל, הר הבית הוא היעד הבא של העם היהודי.

איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו: הכינוי 'עיתונאי' הוא לפעמים רק שיתוף השם לכמה בעלי מקצועות שונים לחלוטין. לעתים, כשאני רואה עבודה עיתונאית של כתבים מסויימים, אני מברך בלבי ששם חלקי מעוסקי בית המקדש ולא מיושבי קרנות.

בתוך העיתונות המגזרית כואב לי לגלות לפעמים שיש עיתונאים שמתוך עצלות, זילזול בקוראים או חוסר הבנה בתחום מסתפקים ב'העתק-הדבק' של ידיעות היחצ"נים. זה מוביל לזילות של התחום כולו. מצד שני, חשוב לומר, יש אנשי תקשורת אחרים שעפר אני לרגלי עבודתם העיתונאית המושקעת.