אסף הראל פרסם באתר "הארץ" סרטון של שמונה דקות ובו, אם לאמלק לכם, הוא טען שהגנים המתנחליים-טרוריסטיים הטבועים בדמי ובחינוכי גרמו לי לעוות את המציאות בטוויטר ועל המסך, ולכפות על חדשות 2 נראטיב שקרי, פרו מתנחלי, ביחס לאירועי השבוע שעבר בקוצרא.
כיוון שאני מחבב את הראל (האמת, אני לא. אבל נהוג לפתוח ככה טורי תשובה) ועל אף הפשיזם שעל ברכיו גדלתי מגיל צעיר (שהרי אסף הראל לא למד כלל להיות שמאלן רדיקלי מאביו, הח"כ השמאלני ומדודו, הצייר והוגה הדעות יאיר גרבוז; שמאלנים, כידוע, לומדים להיות כאלה בעצמם, מתוך התבוננות מושכלת בטבע. בכלל, חבל שלא קוראים לי עמית ברגותי, אז אסף הראל היה חולק לאבי הרוצח מחמאות ומכתיר אותי כתקווה לשלום) – למרות כל אלה אבהיר עכשיו למה הטור של אסף הראל אפילו יותר שקרי ומעוות, ואפילו יותר פח אשפה עיתונאי מהכותרת ב"הארץ" שהחלה את כל הסערה.
אז הנה העובדות: בחמישי שעבר, בשעת בוקר, יצאה קבוצה בת עשרים ילדים יהודים ושני מבוגרים, לטיול בר מצווה. אין חולק על כך שבמהלך הטיול יידו פלסטינים אבנים על יהודים, והמלווה ירה באחד הפלסטינים והרג אותו. המחלוקת היא מה קדם למה (האמת שלא יכולה להיות מחלוקת, אבל אזרום עם הראל): יידוי האבנים – או הירי.
והנה הודעת דובר צה"ל, לאחר תחקיר מקיף שביצע המח"ט: "מדובר בטיול שכלל כעשרים נערים ושני מבוגרים. כאשר הקבוצה התקרבה לכפר קוצרה הותקפו המטיילים על ידי מיידי אבנים. במקום בוצע ירי שפגע באחד ממפירי הסדר". למחרת, שונה הניסוח ל"בוצע ירי שפגע באחד הפלסטינים". גם כאן וגם כאן ברור מה קרה: פורעים ערבים יידו אבנים, יהודים נאלצו להשיב אש, פלסטיני נהרג.
ב"הארץ" לא היה זכר להתרחשות הזו. לגמרי במקרה, מן הסתם, נעלמה מהכותרת ההתפרעות הפלסטינית. הכותרת שנותרה באפליקציה, ואותה כיניתי בכינוי המוצדק מאין כמוהו "פח אשפה עיתונאי" היא "פלסטיני נורה למוות בידי מתנחל יהודי בגדה המערבית". מעניין מה היה כותב הראל אם הכותרת ב"הצופה" הייתה מספרת ב-5.11.95 ש"יהודי נעצר בכוח בידי שוטרים בכיכר מלכי ישראל" או ש"יהודי חוסל במכות ואבנים בידי ערבים במערת המכפלה" אחרי טבח גולדשטיין.
בזעמו עליי, שוודאי מנותק לחלוטין מהעובדה שלא מזמן צייצתי שהוא לא מצחיק, הראל משתלח בי. הוא רק שוכח להזכיר לצופיו עובדה קטנה, פשוטה: אפילו המו"ל שלו, עמוס שוקן, הודה שהכותרת לא הייתה נכונה: "אמרתי לעורך שיתקן. די פשוט", השיב לטענתי שהכותרת לא נכונה. וכשכתבתי: "יפה, אז פישלתם בהתחלה ותיקנתם בהמשך. אקבל זאת כהתנצלות" זיכה אותי שוקן בלייק.
מילא זה: כתב השטחים של הארץ, יותם ברגר, שכנראה גם לא קיבל את הממו מאסף הראל, צייץ: "מי שזורק אבנים על ילדים לא יכול להתלונן שמתחילות יריות ולא יכול להתלונן שהן הורגות. זה נכון ללא קשר לאום וזה נכון גם בקוצרא". ואחר כך: "איש לא מכחיש שהישראלים הותקפו באבנים ונפצעו. כשמתנחלים רוצים לפגוע בפלסטינים הם לא עושים את זה לאור יום עם עשרים ילדים. בצבא סבורים שהירי היה להגנה עצמית". מה, גם ברגר בן של מחבל יהודי?
זכותו של אסף הראל להצביע לרשימה המשותפת ולתת להשקפותיו להשתלט על עבודתו המקצועית. זו איננה זכותו להשליך על עיתונאים את חולשותיו שלו.
"אצל עמית סגל אין מקום לגרסה הפלסטינית", מתאונן אסף הראל בעוד על קרחתו נמסים לאיטם מאתיים וחמישים קילו חמאה. האיש שטען שיש בישראל אפרטהייד ואז בשידור מביך אצל סג"ל וריקלין לא מצא לכך אפילו דוגמא אחת; האיש שטורי הוידאו שלו מתארחים בעיתון שמעולם לא נתן פתחון פה לנראטיב הישראלי, מטיף מוסר על סיקור חד צדדי. הוא כל כך המום, הראל, מהעובדה שיש מגישים בעולם עם דעות. מסכן, עד היום נחשף רק למגישים אובייקטיביים להפליא. תומתו חוללה.
אבל להארץ מותר. כידוע, עשרה קבין של עמדות וסיקור מוטה ירדו לעולם ו-11 מהם לקחו עמית סגל, חגי סגל, אראל סגל ושמעון ריקלין. הארץ הוא העיתון שגרסתו האנגלית הסתבכה באינספור כותרות מוטות, כולן מוטות לצד הפרו-פלסטיני, זה העיתון שסיפר בכותרתו הראשית שהישראלים תומכים באפרטהייד ללא שום ביסוס עובדתי, וזה העיתון שמעסיק סאטיריקן (נניח) שהישגו הבולט הוא מתקפה שוביניסטית בהמית על חברת כנסת מזרחית בהגדירו אותה "היפופוטם עם חציל בתחת" ושיר דוחה על גיבור צה"ל יוני נתניהו ("כי יוני מת, כי יוני מת"). לסיכום: פח אשפה עיתונאי.