'איך היית רוצה את הטבילה שלך?' כך פונות הבלניות בגוש עציון לכל טובלת באשר היא. השאלה הזו, בעדינות שלה וברגישות שלה מקפלת לתוכה את השורש של השינוי, אם לא המהפכה שקורית תחת עינינו ביחס למצוות הטבילה.
השאלה הזו מחזירה את הכדור לידיה של הטובלת שאולי בפעם הראשונה זה עידן ועידנים שואלת את עצמה, 'באמת, איך אני רוצה את הטבילה שלי?'.
הרי כל מצווה שאנחנו מקיימים ניתן לקיים בצורות שונות, יש את הבסיס ההלכתי ועליו אנחנו בונים את הטכס, מוסיפים את המנהג המשפחתי ומפלפלים בתפילה, שיר או מסורת שעוברת מדור לדור. הדלקת נרות חנוכה, קידוש בשבת ואפילו תפילת שחרית נראים אחרת בין קהילה לקהילה, משפחה, עדה ובית הכנסת.
אבל הטבילה התקבעה אצל רבות מאתנו: את באה, חופפת, מעיינת, טובלת כמו שקיק תה במים החמים, כשר כשר כשר והופס את בחוץ עטופה חזרה במגבת.
המאבק תחת הכותרת 'תנו לטבול בשקט' הוא, בעיני, אות הפתיחה להחזרת האוטונומיה על המצווה הזו לנשים והאפשרות שלהן לשאול את עצמן איך הן רוצות שליל הטבילה שלהן יראה. לצערי, הדיון מושך אותנו לעיסוק בטבילה עם או בלי בלנית, כשבעתירה שהוגשה נכנסו אלמנטים רבים אחרים המרכיבים את החוויה של האישה במקווה ואת זכותה לעצב לעצמה את המצווה הכול כך משמעותית הזו.
אז איך אני רוצה את הטבילה שלי? שאלה מצוינת.
נתחיל בתרגיל קטן. כל אחת שהשאלה הזו מוצאת חן בעיניה תעצום את העיניים לכמה דקות ותחשוב על דבר אחד שהיא הייתה רוצה לשנות בתסריט הקבוע שלה של הטבילה. משהו קטן.
לבחור את המקווה, לקחת את הזמן להתארגנות ולא להגיע ברגע האחרון עם הלשון בחוץ, להתארגן פחות זמן ולהשתחרר מהלחץ המלווה באופן קבוע את שלב החפיפה. לבקש מהבלנית להיכנס אחרי הכניסה למים, לבקש לטבול לבד, לבקש מהבלנית לעזוב לאחר הטבילה בשביל עוד כמה דקות לבד במים, לכתוב תפילה אישית למעמד או לאסוף רשימת בקשות חודשית שתלווה את רגע המעבר. אפשר לשיר, אפשר לבכות, אפשר להרהר, אולי לבקש עזרה מהבלנית ואולי לא. השאלה היא איך את רוצה את הטבילה שלך?
עכשיו תפתחי את העיניים, למה לא בעצם? למה שלא נצליח לעצב חווית טבילה מותאמת אישית. חוויה שתשרת את הרצונות שלך, את הגוף שלך ואת היום המיוחד הזה בחודש. בסופו של דבר מדובר במצווה נשית, אינטימית ואישית ובידיים של כל אחת צריך להיות הכוח לעצב אותו לעצמה.
וזו בעצם המהות של כל העניין, הכוח, בידי מי נמצא הכוח על המצווה הזו, האם הכוח בידיים שלי או בידיים של מישהי/הו אחר/ת. עכשיו כשהכדור מתגלגל חזרה לידיים שלנו זה הזמן לקחת את הכוח ולתת למצווה הזו את הכוח שלה ויש לה כוח, וואו כמה כוח.