מסיבות שונות נעדרתי מכאן מאז פרשת בראשית.
וכמתבקש - אני מציצה אחורה, אל התקווה לחיות בעולם ללא שנאה, ובאמת, באמת קיוויתי בניגוד לכל היגיון, שמשהו יירגע כאן. שנפסיק להכיר נשים גדולות ואנשים נפלאים - בדיעבד. ממילות ההספדים, בפיד שלנו בפייסבוק, מגעגועים של חברים שהיו גם חברים שלהם ושלהן, מהעמודים הראשיים של עיתוני השבת. הייתי מקפלת את העיתונים לקראת הארוחה, משאירה את פני הנרצחים חבויות. (השבת צפויה כנראה עוד תמונה להתקפל אל עצמה). מין תערובת של מבוכה מולם על המשפחתיות שלי, על כך שכולם בריאים ושלמים וצוחקים (כן יהיו) - ושל חוסר אונים וגם של מחשבות שאסור לחשוב, ודמיונות שאסור לדמיין - בטח לא כשאת אמא למתבגרים שנעים על הציר בית (שכחתי מפתח אל תנעלו) - צומת הגוש/טרמפים (כי איך אני אגיע ל...) - מרכז העיר (כי יום חמישי זה הפוגה מהמדים). את שוקלת ברצינות פעם אחר פעם להקפיא את החיים שלך ולעבוד בהסעות או לעשות הסבה מקצועית לשומרת ראש (סמויה כמובן), וכל פעם מגיעה מחדש למסקנה האיומה שלא באמת יש לך שליטה על כלום. לא על החיים שלהם - וגם לא על אלו שלך. כי מי אמר שאם תנקטי בכל האמצעים.
לפעמים אני אומרת שבחרתי בהכחשה. המחשבות שם, אבל "בצד האחורי של הראש". אני לא יודעת בכל רגע נתון היכן נמצאים כולם, ומרימה טלפון רק אם חלילה, ושלא נדע. כרגע ההכחשה היא זו שמאפשרת לי לחיות כאן ולהיות עסוקה במשהו זולת החיים עצמם. להיות פנויה לזוטות כגון בחירת אולפנה בפעם החמישית.
המסע המופלא אל כתה ט'. התברכנו בבתי ספר של שמונה שנים, ולא של שש (באמת שאינני מצליחה להבין את הרציונל העומד מאחורי שליחת ילד או ילדה בני שתים עשרה בקושי לפנימייה. למען האמת אינני מצליחה להבין את הרציונל העומד מאחורי פנימיות בכלל, אבל זה נושא נפרד).
בקיצור - אנחנו מנסים לבחור תיכון.
כלומר, התיכונים מנסים אותנו. התחרות קשה וכל אם ואב עברים משוכנעים בכך שבתם ראויה ללמוד בכל מוסד שתחפץ, ופעמים רבות גם הבת עצמה "נעולה" על מוסד שלא מתאים לה. ובכל זאת. אני נוכחת לדעת בפעם החמישית עד כמה תהליך המיון הזה (כי זה מה שזה) הוא אכזרי עבור הנערים והנערות. בכמה לחץ הוא מלווה, בכמה דעות קדומות, בכמה ניסיון להרשים ו"למצוא חן" בעיניי בני אדם.
בעיקר "בני אדם", כי בראשם של רוב מוסדות החינוך הדתיים עומדים גברים. אינני מדברת רק על המפגש הישיר שלהם עם הבנות בראיונות הקבלה (דמיינו נערה צעירה לחוצה מול גבר, לעומת אותה נערה צעירה לחוצה מול אישה. הרבה פחות מאיים, הזדמנות לשיח פתוח יותר מבחינת הנערה, ולכן הזדמנות טובה יותר להכיר באמת מבחינת המראיינת.) אלא גם ובעיקר על "רוח המפקד" הגברית במוסדות תיכוניים לבנות.
אם להיות הוגנת - אותה "רוח מפקד" היא לא רק נחלתם של בתי ספר דתיים לבנות. היא שוררת בכל.
לפני מספר ימים הייתי במופע מוזיקלי מושקע וחדשני, שכלל הרבה אלתור "חי" על הבמה. כשיצאתי מהמופע (שהיה מרשים מאד כשלעצמו) ליוותה אותי תחושה של more of the same"". כל ביצוע כשלעצמו עורר התפעלות - אבל ככל שנמשך המופע - הוא הפך לעוד ועוד מאותו סגנון, עוד ועוד מאותו קצב, והתכנית שנראתה מגוונת הפכה לרצף אחיד ומעייף. פה ושם היו חריגות, ורגעים שהרגישו "שונים". פה ושם.
כל הנגנים ללא יוצא מן הכלל היו גברים. ביני לבין עצמי שאלתי האם באמת אין נגניות מוכשרות ומקוריות שיכלו להשתלב במופע - או שמישהו פשוט לא טרח לחפש?
במופע שכלל לא מעט סגנון אישי ואלתור "על המקום" - שילוב של נגנים ונגניות יכול היה להעשיר את הרפרטואר, להוסיף "צבעים" אחרים למופע, ולהשאיר את הצופים/ המאזינים עם "טעם של עוד". התובנה הזו הפתיעה אפילו אותי. כי פתאום מעבר לאפליה ה"כמותית" - ראיתי איך היצירה כולה נותרת חסרה בגלל העדר קול נשי.
רבות דובר ועוד ידובר ביצירה "נשית". שירה נשית, קולנוע נשי, כתיבה נשית (וכן, גם יצירה נשית תורנית - לא רק לימוד אלא יצירה הלכתית שטרם קיבלה הזדמנות של ממש לפרוח). יצירה נשית לא מקבלת (עדיין) מספיק מקום וקולה טרם נשמע במלואו.
זה לא קשור למגבלות במסווה "דתי" דווקא. זה קשור בעיקר להתניה חברתית. וכמובן לכך שהעולם מתנהל, עדיין, בסטנדרטים "גבריים", וקובעי המדיניות בכל תחום הם... נכון.
וכמו שכתבה דפנה מאיר ז"ל בבלוג הנהדר שלה "דרך נשים" (נחשפתי רק אחרי...) - נשים וגברים הם שונים, וזה מעשיר את העולם. המבט החברתי על התכונות ה"גבריות" וה"נשיות" הוא היוצר את האפליה.
בתוך עמי אנכי יושבת. מתוך ביתי שלי אני מנסה עדיין לבער ביטויים כמו "איזה גבר" (בנימת הערכה)/"בחורה" (תבינו לבד), ועוד חזון למועד. המרחב הציבורי מדבר כך, והנורא באמת הוא שזה נעשה בלי כוונה וללא כל מודעות להקטנה המתמשכת של כל מה שמזוהה עם נשיות.
ההערכה לתכונות ה"גבריות" כגון לקיחת סיכונים, נחישות, מיקוד במטרה, הקרבה למען הצלחה- יוצרת עולם שבו תכונות ויכולות כגון חלוקת קשב, ויתור על ערך למען ערך אחר, המתנה וסבלנות, אינטואיציה נתקלות בהרמת גבה וזלזול ולכן נותרות חבויות.
פעמים רבות האבחנה בין התכונות ה"נכונות" ל"לא נכונות" מושרשות כל כך עד שהן עובדת כרפלקס שאיננו מודעים אליו, וכמו באותו מופע מוזיקלי - לא רק הנשים עצמן נותרות "בצל" או מסגלות לעצמן תכונות "פוליטיקלי נכון" אלא העולם כולו מפסיד מכך.
חזרה לעולם האולפנות. מעבר לעובדה שעל ידי העמדת גבר כברירת מחדל בראש מוסד לבנות אנחנו מקבעים אצל הנערות דגם שכולל "תקרת זכוכית" מובנית (את יכולה להיות מחנכת אבל מעלייך יהיה רב /ראש אולפנה כי זה תפקיד שלא תוכלי למלא), ועל כן מקצץ לא מעט כנפיים - כאשר גבר מנהיג "שבט" של נשים (בלי לזלזל. ראשי האולפנות הם אנשים ראויים, ערכיים, מוכשרים... ולא זו הבעיה) - הן לא יכולות להתפתח כנשים. על מנת שנערות תדענה לפתח את התכונות שלהן - שלהן ולא של אחרים - הן צריכות דמות של מנהיגה נשית שתתנהל מולן - כן, בדיוק: Like a girl.
אז למה אנחנו ממשיכים וממשיכות לדבוק באותו דגם כושל?
התשובה המתסכלת נותרת בעינה - דור אחרי דור. העולם שלנו עדיין "גברי" וכוחני. כאשר את חותרת אל הצמרת - את נדרשת להיות ממוקדת מטרה, כי זה "נחשב", והיכולת לחלק את הקשב שלך בין הצרכים שלך לצרכים של הבית ולדרישות העבודה (במילים אחרות: לעבוד בקצב אנושי ולדאוג שאף אחד לא ייפגע בדרך) נתפסת כמגרעה ולא כיתרון. והקול שלך שמעדיף את "הבעיות הקטנות" על פני אידיאולוגיות גדולות - יבוטל או יוגחך באופן סדרתי בשיחות סלון כמו בדיונים מקצועיים.
ובעצם, מה חדש.
אני פוגשת במסגרת עבודתי נשים רבות, מכל קצוות הקשת הפוליטית, שלא ויתרו על קולן. פעמים רבות הן (וגם אני) נאלצות לצעוק כדי שישמעו. מול כולן ללא יוצא מן הכלל אני מוצאת שמעבר להבדלים, מעבר לחילוקי הדעות - תמיד, אבל תמיד נוצרת "שיחת נשים". מי את ומה את עושה ואימהות ושאיפות, ואם השיחה מתארכת ומעמיקה - יגיעו גם התסכולים והכאבים והשמחות. ככה, בקטן.
וללא יוצא מן הכלל - הפגישה תסתיים בחיבוק. כי ככה אנחנו.
רציתי לסיים במילים גדולות כמו "תיקום עולם" ו"אולי כהקדמה לפתרון כולל - נתחיל בלהקשיב זו לזו",
אבל במחשבה נוספת - אני מסיימת "like a girl" -
רגעי החסד הללו, בין אישה לאישה - הם רגעי הנחמה שלי בתוך הכל, מהכל.