שירה (שם בדוי) נבחרה להשתתף בתוכנית לתלמידים מצטיינים במיוחד, כזו שבוחרת בקפידה את הטובים והבולטים על פני כל היתר, ולרוב אין בה יותר מתלמיד אחד מאותו בית ספר, כי תנאי הקבלה קשים מאוד. תוכנית שכל אם יהודייה טובה היתה מייחלת שהילד שלה יתקבל אליה.
הוריה היו גאים בה מאוד ותמכו בה לאורך כל הדרך.
ההתחלה לא היתה פשוטה. הלימודים התובעניים והארוכים, הקושי- היא שהתרגלה שהכל הולך בקלות בבית ספר, פתאום נדרשה להשקיע בלימודים, החברים- היא לא הכירה אף אחד מחבריה החדשים לכיתה.
אבל אט אט רכשה לה חברות חדשות, למדה להתמודד עם הקשיים שמציבה התוכנית, ואז, כשנראה שהכל מתחיל להסתדר, רגע לפני הסוף הטוב של הסיפור, החליטה שירה לפרוש.
החלטה תמוהה?
לא. לא לגמרי.
שירה נתקלה ב"תקרת הזכוכית". קשה להבחנה למתבונן מהצד, כל כך נקיה ושקופה, אבל מי שנתקלת בה, לא יכולה לפספס, ובעיקר, לא יכולה להתקדם. במקרה של שירה, זו היתה תקרת זכוכית כפולה. שירה היא בת, ודתיה.
פחות בנות מבנים במדעים- אנחנו כבר יודעים. אבל אם נעשה רגע "זום אין" על נתוני הבנות הדתיות נגלה תמונה מורכבת ומדאיגה. הבנות הדתיות בולטות לטובה בציוני מבחני המיצ"ב, באחוזי הבגרות, או כפי שמקובל לומר בז'רגון הבית- ספרי "יש להן פוטנציאל".
כשבודקים מה הן עושות עם הפוטנציאל, מתברר כי מגמת הכימיה בבתי הספר הדתיים היא עולם הולך ונעלם. אחוז הבנות הלומדות פיזיקה ומחשבים, נמוך בהשוואה לכל מגדר או מגזר. בנות המקבלות תעודת בגרות מדעית איכותית- כלומר נבחנות בשני מקצועות מדעיים, זן שכמעט לא קיים. בנות דתיות שלומדות הנדסה- לא בבית ספרנו. נשארנו עם הפוטנציאל.
ממוצע הפסיכומטרי של הבנות הדתיות נמוך בהשוואה לבנים, וגם בהשוואה לבנות מהסקטור הממלכתי והערבי.
מפתיע?
אם הפסיכומטרי מעיד על רמת ההכנה (לא זו היתה כוונת המשורר, אבל זה לסיפור אחר) , ואנחנו מכוונים נמוך , כלומר, למקצועות שסף הקבלה שלהם נמוך, אז ציון הפסיכומטרי הוא המדד לאן בכוונתנו להגיע.
המסר הכפול שמקבלת בת דתיה , או במקרה שלנו שירה, מהמורה, מהמדריכה, ובכלל מהחברה, הוא לא רק "למה לך?" (שאותו מקבלת בת באשר היא, ובמילים מכובסות "גדול עלייך, לא תצליחי בזה"), אלא הוא מלווה באידיאולוגיה ערכית, שכבת, וכאישה דתיה, המשבצת שנועדה לך היא כאן,ולא שם, ואל תסתכלי רחוק. זה המקום הנכון לך.
ואל תנסו לאתגר אותי עם דוגמאות אחרות. אני מכירה אותן. הייתי שם.
אני מתבוננת על רוב הבנות ושואלת אם בעולם הערכים הכל כך רחב שלנו מצויינות היא לא ערך? האם בנותינו לא ראויות לאתגרים נוספים ? האם לא ייתכן שהתשובה לבעיית המנהרות נמצאת אצל אחת מהן, הרי הן כל-כך מוכשרות, רק שהן אפילו לא נשאלו את השאלה?
אז בואו ניתן לשירה רוח גבית חזקה, נעודד אותה על המקום שאליו הגיעה, ונעזור לה לשמור עליו.
נאמר לה שאנחנו גאים בה, ונציג אותה כמודל לחיקוי לעוד בנות רבות נוספות, ולא כמישהי שהיא "סטייה מהתקן". בואו ניקח זאת כאתגר שלנו כחברה להעמיד עוד שלומית לבנברג ושרית קראוס.
ד"ר רחל קנול, בעלת תואר שלישי בפיזיקה, מנהלת מרכז חוסידמן לנוער שוחר מדע באוניברסיטת בן גוריון וחברת וועדת היגוי "למען תשכיל"- פרויקט לקידום לימודי המדעים בחברה הדתית של תנועת נאמני תורה ועבודה וקרן טראמפ למצוינות.