המאבקים כנגד ההקפאה וסוגיית ישיבות ההסדר מסמאים את עינינו מלראות את האירוע ההיסטורי הענק הנפתח היום בדנמרק. זהו אירוע שקשה להמעיט בחשיבותו למי שמבקש להסתכל בעיניים רחבות על הנעשה בעולם, ועל העניינים המשפיעים על גורל חיינו. העולם נפגש ומתאחד כדי להתמודד עם בעיה משותפת, שיש לה היבטים רבים, והיא עצם קיומו של כדור הארץ ועצם קיום האנושות. המשמעות ההיסטורית היא גם הנושא המדובר בו, אך עוד יותר - הכינוס עצמו והיקפו. אני מביט על האירוע הזה מקצה עד קצה: מראשית התורה - המתארת את האדם כצלם א-לוקים, ומטילה עליו את האחריות לקיומו של העולם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", ועד אחרית חזון אחרית הימים של התגבשות העולם כולו סביב הר בית ד לעשות את הדברים הנכונים. "וכבשוה" אין פירושו ההיתר לנצל את משאבי העולם עד תומם, אלא להפך: האמונה העמוקה כי הקב"ה הטיל עלינו את האחריות לקיום העולם והתמדתו, ואנו מעין "ממלאי המקום" של יוצר אור ובורא חושך, המופקדים על הבריאה. בקצה השני, חזון אחרית הימים מורכב משלמות העולם כולו הנוהג באופן מוסרי וצודק, הן בין בני אדם והן כלפי הבריאה. ועידה זו היא עוד צעד קטן בכיוונים אלה.
כמובן שחובה שלא להיות נאיבי: טבע האדם לא השתנה ביום אחד, ויש גם הרבה "שלא לשמה" בועידה זו. יש בה הרבה מאוד אינטרסים של קונצרני ענק המחפשים את הרווחים מהמדיניות הכלל עולמית, ולוחצים לעשות פעולות ממניעים פסולים; מדינות העולם ממשיכות לפעול גם מכוחם של אינטרסים, והחלשים יהיו אלה שכרגיל ישלמו מחיר גבוה יותר; מדענים מבקשים שם ותהילה המחייבים עצימת עיניים וסתימת אוזניים לתיאוריות מדעיות אחרות ועוד ועוד. כזה הוא טבע האדם, ובשל כך אין לנו לצפות בנתיים כי הכל יהיה טהור ומושלם. אף על פי כן, במאזן הכולל מדובר באירוע היסטורי, שאנו החולמים על בוא העולם כולו להר בית ד "כי מציון תצא תורה ודבר ד מירושלים" צריכים לשאול את עצמנו היכן אנו בכל התמונה הזו. זוהי גם חובה דתית ואמונית, וגם חלק מהחזון שלנו - מי שאינו נוטל אחריות על הקומות הראשונות של קיום העולם ושותף עם העולם כולו בהתנהגות האנושית הראויה לא יצליח להיות מורה דרך בקומות היותר גבוהות. הרבה צרות מוחין וקטנות דעת גורמות לנו להתעלם מכך.
אחת הסכנות בעיסוק בנושאים גלובליים הוא התחושה המזויפת כי עצם הדיבור על נושא הוא כבר הפיתרון, וכי בסופו של דבר "הגדולים" הם אלה שצריכים לפתור את הבעיה. בניגוד לכך, אדם מישראל שואל את עצמו מהי השליחות שלו בתחום זה, ומה הוא יכול לעשות, ואנו יכולים לעשות הרבה. בין בחיינו הפרטיים - כללי נהיגה, כלים חד-פעמיים, תיקון מכשירים מקולקלים, זריקת בטריות דרך מנגנון פינוי וכדו - ובין במאמץ שלנו ביחס למדינת ישראל. אנו יודעים לצאת למאבקים גדולים כאשר משהו מאוד נוגע בנו (ראה: ההקפאה) והדבר מטיל עלינו אחריות לעסוק גם בתחומים הנוגעים להיקפים גדולים בהרבה של הסוגיה - היקפים הנוגעים הן לעצם קיומה של האנושות כולה, הן ליכולת החיים בארץ ישראל והן לאיחוד העולם כולו למטרות חיוביות. זוהי תעודת האדם שהוטלה עליו בבריאת העולם, ומי כמאמיני האדם כצלם א-לוקים מחויבים יותר בסוגיות אלו.
העיניים נשואות בינתיים לקופנהגן, בתקווה שמשם תצעד האנושות בעוד צעד למימוש הייעוד הגדול שהטיל ריבונו של עולם על האנושות כולה. במסגרת זו, אנו נעשה את תפקידנו - האישיים והלאומיים - הן כדי להיות שותפים עם העולם כולו בתחנות הראשונות של צעידה זו, והן כדי להכשיר את עצמנו להיות ראויים לבשורה היותר גדולה של האומה הישראלית - הקריאה בשם ד, ועשיית צדקה ומשפט, בדרכי אבותינו ואמותינו.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקוה