"לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתי" (משלי א, ל)
בפסוקים הבאים, כאמור, מתוארת הסיבה בגינה יקראו ללא מענה, ויחפשו ללא מצוא. הסיבה המוזכרת בפסוק זה היא שלא רצו את עצתי, ואת תוכחתי, נאצו.
(אי) תאווה לעצות
דיברנו בעבר על פירושו של הביטוי "לא תֹבא". דיברנו על כך שספר משלי מפנה אלינו דרישה לא פשוטה בכלל: שלא נרצה, שלא נתאווה, ללכת אחרי החטאים. פה יוצא, למצער, תופעה הפוכה. במקום לא להתאוות לחטאים, אנו לא מתאווים לשמוע עצות. הרבה אנשים זוכים לכך, שתכונה בולטת אצלם היא אי הרצון לשמוע עצות. לאי הרצון הזה ישנן 2 סיבות אפשריות: 1. חוסר הסכמה עם תוכן העצה. 2. חוסר הסכמה עם כך שיש אפשרות למישהו לייעץ בכלל. האפשרות הראשונה היא האפשרות בה הסירוב מגיע מנקודה הבריאה והפשוטה: אדם מקבל עצות, שוקל את תוכן הדברים ומחליט החלטה חושבת ובוגרת - לשלילה. לא זה המדובר בפסוקינו. בפסוקינו מדובר, כך נראה, באפשרות השניה: אדם שאינו רוצה לשמוע מה יש לאנשים אחרים להגיד לו.
אחת החוויות הקשות בין הורים למתבגרים(לא כל ההורים והילדים, אבל רבים מהם), היא בכך שלפתע הילדים כבר לא צריכים אותם. אין הכוונה שלא צריכים אותם לגמרי, שהרי מישהו צריך לכבס את הבגדים ולתת כסף לחוגים ולבית הספר, אבל אין צורך נפשי בהורים, יש כבר חברים שאיתם נמצאים ומדברים. אחד הביטויים לכך היא אי הוועצות בהורים. יש שלב מסויים בו האנשים שמים לב לכך שכבר הרבה זמן שילדם לא מתלבט ומעלה ספיקות עמם, והחלטות משמעותיות לחייו התקבלו ללא שיתוף ההורים. כשישאלו בעדינות האם חושב להיות מדריך מחוץ לעיר או בשכונתו, האם מתכוון לבחור במגמת פיזיקה או בגיאוגרפיה מעשית, יש סיכוי שבנם יענה להם. כשירצו לעזור לו, הוא יתעצבן ויגיד שלא יתערבו לו בחיים, או שאין לו כח, או שיש תכנית ממש מרתקת שהתחילה עכשיו וכו וכו.
במילים אחרות, אי הרצון לשמוע עצות הוא ביטוי מובהק לחוסר רצון לשתף. אדם שלא רוצה לשמוע עצות מהחכמה, בעצם אומר שאין לה חלק בחייו. לא שבנושא הזה העצה לא רלוונטית, אלא שבמכלול חייו אין מקום לחכמה. מדוע הוא לא מוכן לשתף? מדוע הוא לא מרגיש שהחכמה משמעותית וקשורה לחייו? התשובה לכך, כך נראה לי, היא אותה התשובה שתענה על חידת הילד המתבגר. כמו שהנער לא הכניס את הוריו לחייו(או שהם לא נכנסו), כך גם פה. האדם כבר בנה עולם לעצמו, והוא לא נתן לחכמה מקום בו.
תוכחה מנואצת
"על מה נאץ רשע א-להים אמר בלבו לא תדרש" (תהלים י, י"ג)
בפרק י בתהלים, המתאר את התופעה של הרשע המשקר ומרמה, גוזל חומס ורוצח, וטוען ש"שכח א-ל"(פס י"א), ואכן לא קורה לו שום דבר רע, תופעה המכונה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". בחלק זה של הפרק מתרעם דוד על יכולתו של הרשע לטעון ש"עזב ה את הארץ", ועל כך שהקב"ה מנהיג את עולמו בצורה כזו. הבנה פשוטה של פסוקנו(י"ג) היא שתוכן נאצת הרשע את ה היא באמירתו שה לא דורש, לא מתייחס ושופט למעשיו הרעים. אמנם, ניתן להבין בצורה שונה (וכך אכן הבינו הרש"י ובעל המצודות) שהפסוק מתאר סיבה ותוצאה: הסיבה שהרשע מרשה לעצמו לנאץ ולקלל את ה היא כי הוא אמר בליבו שלה לא אכפת. אם נחבר את שני הפירושים נוכל לומר, שקללתו של הרשע את א-לוהים היא בעצם תפיסתו שה לא מקשיב ובוחן, שוקל ושופט.
ע"פ הבנתנו, אדם המנאץ בונה על כך שלמנואץ אין את הכח/יכולת/רצון/זמן להשיב למנאץ. במקרה שלנו, מדובר על אדם המנאץ תוכחות. כשאדם שומע תוכחה מפי המעסיק שלו בעבודה, הוא(לרוב) ישתדל לעשות את מה שאמרו לו, כי הוא חושש מכוחו של המוכיח עליו. אם האדם מנאץ את מוכיחו, הוא בעצם אומר בליבו שאין למוכיח כח להכריח אותו לעשות כדברו או להעניש אותו.
אבל, פה טמונה הטעות הגורלית, שבעקבותיה החכמה לא חוזרת אליו. החכמה לא באה להרע לך או להרוס את חייך, היא לא מגיעה מעמדת כח או שליטה עליך. היא באה כדי לגרום לך לשמוע, לרצות לעשות, לחוש זהות וקשר לדברים הנעשים. גם אם זה מגיע בתורת תוכחה, שהצליל והמנגינה שלה מזכירים לשומע סמכות ומרות שנכפית עליהם, אותה תוכחה היא מעין "נאמנים פצעי אוהב"(משלי כ"ז, ו). כשחבר אמיתי מוכיח אותך, מתוך אהבתו אותך, לא תרגיש מאויים. אם האדם ידע, ירגיש, שהמוכיח אותו רוצה באמת ובתמים בטובתו, הוא לעולם לא ינאץ אותה - הוא יקבל אותה.