הפרט והכלל/ לפרשת בחוקותי

היו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות

הזכרנו כבר בעבר שרבות מתורותיו של השפת אמת בנויות על דברי חז"ל במדרשים שונים. בפרשת בחוקותי עמד לנגד עיני השפת אמת מדרש אחד, החוזר מידי שנה בשנה. במדרש הזה מוצא השפת אמת מסרים רבים ומגוונים, ובעיון זה נצעד בעקבות כמה מהם.

תחילה, נעיין במדרש עצמו:

" 'אם בחקותי תלכו'. הדא (זה) הוא דכתיב (תהילים קי"ט): 'חשבתי רגלי ואשיבה רגלי אל עדותיך' - אמר דוד לפני רבש"ע: בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות" (ויקרא רבה לה, א).

דירה ולבושים

השפת אמת, כדרכו בקודש, מתייחס פעמים רבות למילות התורה והמדרשים כמושגים וכסמלים, אשר יש לבארם ולפרשם ברובד עמוק יותר מאשר רובד הפשט. בהסבר המדרש הנ"ל מבאר השפת אמת מספר ביטויים בצורה עמוקה:

"...כי בכל דבר ובכל מקום יש חיות ה' יתברך. ורק (כלומר - אלא שֶ) בכל מקום הוא דירה ולבוש מיוחד לחיות בכמה אופנים שונים, אבל הפנימיות - הכל אחד...ומה שאדם נקרא מהלך - להיות מושך חיותו יתברך בכל דבר וכל מקום כנ"ל, על ידי המחשבה קודם כל דבר, (ו)על ידי זה יוכל למצוא נקודה אמיתית שבכל דבר. 'עדותיך' - היא הבירור, שצריך האדם להיות עד לברר ולהעיד כי הכל מה' יתברך כנ"ל. 'בתי כנסיות' - רצה לומר להכניס הכל בתוך הכלל מה' יתברך, שלא להיות נפרד משורש החיות שמחייה (ה)כל כנ"ל. (תרל"ב "במדרש").

ביאורו של השפת אמת לדברי המדרש מבוסס על עקרונות יסוד שעסקנו בהם בעבר, אשר יחד יוצרים תשתית פרשנית מעניינת מאוד למדרש. כרקע להבנת דבריו, כדאי להיזכר בכמה עקרונות שהוא מעלה:

הבריאה איננה מנותקת מן הקב"ה ומן הקודש. הקב"ה ברא אמנם את העולם עם חוקי טבע ברורים ועם בחירה חופשית של האדם, אך אף על פי כן - יש בכל פרט בבריאה ובכל יצור שקיים בה נקודה פנימית של קודש (הרחבנו על כך את הדיבור בעבר, בעיקר בעיון לפרשת תצוה^[1]). אולם, לאותה נקודה פנימית יש קליפות ומחסומים, המונעים ממנה להאיר ולהתגלות בצורה מלאה ושלמה. לקליפות הללו קורא השפת אמת בתורה שלנו 'דירה' ו'לבושים'. הלבושים יכולים להיות כניעה לתאוות וליצרים, שאלות וחקירות שכליות, בעיות הנובעות מחוסר מודעות לתחומי הקודש ועוד. כמו כן, לכל פרט בבריאה יש לבושים בכמות ובאיכות שונה. אינו דומה הלבוש העוטף את האור אצל אדם העוסק בתורה ומקיים מצוות, ללבושו של אדם הרחוק מכל תחומי הקודש והרוח.

הנקודה הפנימית והלבושים העוטפים אותה הם חומרי הגלם של העולם. בתוך בית המלאכה הזה יש לאדם תפקיד. על האדם לעשות ככל שאפשר כדי להסיר - מעצמו ומן הבריאה בכלל - כמה שיותר קליפות ולבושים, ולחשוף כמה שיותר אור פנימי.

כח המחשבה

ישנן כמה וכמה דרכים בהם האדם יכול לפעול במשימה זו, אך בעיון זה עוסק השפת אמת בעיקר במימד הדעת והמחשבה. אחד מהביטויים הבולטים של האדם כבחיר הבריאה הוא היכולת שלו לחשוב: עולם הדעת והחכמה הוא עולם הקשור אך ורק לבני האדם. התכונה הזו יכולה להעצים את כוחו של אדם גם ביחס למשימה שדיברנו עליה. כאשר אדם מפעיל את הכוח הרוחני שלו בכל פעולה אותה הוא מבצע, גם אם היא פעולה של חול, הוא מצליח להסיר כמה מהלבושים העוטפים את הפנימיות.

בתורה אחרת מבאר זאת השפת אמת כך:

"במדרש: 'חשבתי דרכי וכו'. 'רגלי' היא דרגא תחתונה שבאדם, ומחשבה (היא) בראש האדם. וסוף מעשה במחשבה תחילה. ועל ידי שמביאין כח המחשבה (אל) תוך המעשים להיות כל מעשה בישוב הדעת, על ידי זה מתרומם הגשמיות ומדרגה התחתונה שבאדם" (תרל"ז "במדרש").

כלומר, יש קשר מהותי בין מעשיו של האדם לבין מחשבתו. המחשבה של האדם גורמת למעשה להתרומם מרמתו הבהמית (שהרי גם בהמות אוכלות, ישנות, מטיילות וכו'), ונותנת לו מימד רוחני יותר, שהרי בכך האדם מבטא את כח הרוחני שניתן רק לו, ולא לבהמה (דרך אגב, מצוות רבות, בעיקר עולם הברכות, אמורות לחנך את האדם לתפיסה הזו).

הסבר המדרש

נמחיש את הדבר על ידי דוגמא מעולם אחר. נתאר לעצמנו שני נערים המתגייסים לצבא. אחד מהם עושה זאת כי זוהי חובתו הלאומית, ואילו חבירו עושה זאת לאחר התבוננות ומחשבה, תוך הבנת החשיבות המוסרית שבהגנה על עם ומדינת ישראל. ברור לכולנו שהשרות הצבאי של הנער השני יהיה בעל עוצמה גדולה יותר והצבא יקבל משמעות איכותית יותר מאשר אצל חבירו, שהתגייס רק כחלק משגרת חייו וחובותיו כאזרח.

כעת, ניתן לחזור לדברי השפת אמת ביחס למדרש חז"ל. דוד המלך רצה ללכת ל"בית דירה", כלומר הוא נפגש עם הקליפות והלבושים. אבל, בהיותו אדם שנקרא גם "מהלך", כלומר מתקדם כל הזמן ומוביל את מעשיו לנקודה הפנימית שלהם, ובאמצעות כח המחשבה שלו ("הייתי מחשב") - הוא מצליח להגיע ל"עדותיך", כלומר לעדות כלפי עצמו וכלפי העולם שהכל קשור לקב"ה.

"אם אין אני לי"

במספר תורות נוספות מקשר השפת אמת (בעקבות סבו) את דברי המדרש על פי הרעיון שהצגנו לעיל, בהקשר למשנה מפורסמת במסכת אבות:

"במדרש בחקותי: 'חשבתי דרכי וכו' והיו רגלי מביאות אותי וכו'. ופירש אא"ז (אדוני אבי זקני) ז"ל על פי המשנה (אבות א', יד): 'אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי?'. שיש לכל איש ישראל דבר המיוחד שאין אחר יכול לתקנו (אלא) רק הוא. וכמו כן, לכל שעה (יש) דבר מיוחד שאין יכול לתקנו (אלא) רק בשעה זו. וזהו 'אם לא עכשיו - אימתי?'. (ו)אף על פי כן, אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל. וזהו שכתוב: 'וכשאני לעצמי - מה אני?'. וזהו שכתוב אחר שהיה מחשב בפרט 'למקום פלוני אני הולך', אחר 'היו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות', שהוא הכלל" (תר"מ "במדרש").

השפת אמת דיבר לעיל על מושגי ה'פרט' וה'כלל' בתוך עולמו של האדם, לגבי החיצוניות והפנימיות שלו. כאן מדבר השפת אמת על 'פרט' ו'כלל' כמדרגות ורמות שונות בעבודת ה' של האדם. לכל אדם יש מהות מיוחדת ומשימה מיוחדת השייכת ומתאימה רק לו (הרחבנו על כך את הדיבור בעיון לפרשת שמות^[2]). כמו כן, יש לכל תקופה ולכל זמן עניין מיוחד ומשימה ספציפית הרלוונטית רק לעת הזאת. זהו פשר דברי המשנה: "אם אין אני לי - מי לי?" ו"ואם לא עכשיו - אימתי?".

מעבר לעבודה הפרטית של האדם והשליחות שלו, בזמן המיוחד והפרטי שהוא חי בו, ישנה מדרגה נוספת, גבוהה יותר, והיא הקשר והזיקה של הפרט לכלל. הכנסת הפרט בתוך הכלל יכולה להעשות בכמה רבדים: ברובד הרוחני - על ידי חיבור לקודש, ברובד החברתי - על ידי דאגה לחברה ולכלל בהם נמצא האדם, ועוד.

"אם בחקותי תלכו"

לסיום דברינו, נזכיר בקצרה קשר שיוצר השפת אמת, אגב היחס הין המדרש לפסוק, לסוגיית טעמי המצוות:

"דקשה לשון 'בחקתי תלכו', כי חוקה (היא) בלי טעם, ו(אילו) הליכה שייך בדברים שמשיגים טעמו. אבל, העניין הוא דכל מחשבות ועצות האדם על ידי התבוננות הדעת ועומק הסתכלות השכל בתורה - הכל רק עצה כדי לזכות אחר כך לביטול הדעת אל רצון הבורא יתברך בלי טעם. רק (כלומר - אלא) שהטעמים מביאים (את) לאדם לבוא אל האמת, ולראות כי לעשות רצונו יתברך הוא טוב יותר מכל הטעמים שבעולם. וזהו שכתוב 'חשבתי דרכי', וכל זה היה עצה אל 'ואשיבה וכו' אל עדותיך': אף שהייתי מחשב ואומר למקום פלוני וכו' בעניינים פרטיים, הסוף בא על ידי שהיו רגלי מביאות לבתי כנסיות וכו', שהוא כח הכלל שיש בכנסת ישראל מצד בחירת ה' יתברך, שבחר בנו וקדשנו במצותיו. וזהו שכתוב 'בחקותי תלכו' - שיהיה סוף רצון ההילוך כדי לבוא לבחינת חוקות" (תרל"ח "במדרש").

אדם יכול לחשוב על טעמים וסיבות רבות ומגוונות למעשיו ולמצוותיו. השפת אמת מפרש שהמדרש בא ללמד אותנו שככל שאדם חושב יותר ומחפש טעמים שכליים למצוות, כך הוא מגיע למסקנה שבעצם יש רעיון כללי אחד שמאחד את כל המצוות. הרעיון הזה הוא שאנו מחויבים במצוות ומקיימים אותן מכח הבחירה הא-לוקית בנו ומכח הציווי שלו.

גם כאן קיים הפער שרומז עליו המדרש בין ה'פרט' ל'כלל'. כלומר, אם אדם יתחיל לחשוב ולחפש טעמים שכליים לכל פרט ופרט במערכת המצוות ("חשבתי דרכי"), הוא יגיע ל"בתי כנסיות" - להבנת הרעיון הכללי של הכח של כלל ישראל, שנוצר על ידי כך שה' בחר בנו. דווקא מהכח הזה האדם קשור לה' ומקיים את מצוותיו. רמז לכך ניתן למצוא בנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך - "נתן לנו את תורתו".

סיכום

בדברי המדרש, אותו ציטטנו בראשית דברינו, מוצא השפת אמת יישום של עקרונות חסידיים רבים (ובעיקר ביחס שבין המושגים פרט וכלל). עיקרי הנקודות שהדגשנו הם:

1. תפקיד האדם הוא לחפש בתוך "בית הדירה", כלומר הלבוש והקליפה, את נקודת החיות הא-לוקית.

2. באמצעות מחשבה והתבוננות יכול האדם להפוך מעשה סתמי ('פרטי') לבעל משמעות רוחנית ('כללי').

3. על האדם לפעול בשתי רמות: ברמה הפרטית - על ידי פיתוח אישיותו וביצוע שליחותו בעולם, וברמה הכללית - על ידי חיבור לכלל ישראל ודבקות בקודש.

4. בקיום המצוות אין לחפש טעמים פרטיים לכל מצווה והלכה, אלא יש לחיות בתחושה של "חוק" - מצווה ללא טעם פרטי. יש לזכור, עם זאת, כי כל מצווה וכל הלכה כלולות ברעיון הכללי של בחירת הקב"ה בעמו.

^[1]עיין www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?id=5009&cat=490

^[2] עיין www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?id=4705&cat=490