על הנביא ועל הקוסם

הדברים שאמר בלעם על ישראל, הם מהדברים הקסומים ביותר שנאמרו עלינו. כדאי לנו להתבונן באומר - בבלעם - ובאופן שבו הוא נתפש במקורותינו. מצד אחד האיש מתואר בתיאורים השמורים לנביא -

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.

מצד שני הוא הוא מתואר כקוסם:

וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם.

[יהושע י"ג ב']

הקסם אסור לבני ישראל, והתואר 'קוסם' מקטין ומזלזל:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

[דברים י"ח י']

גם ביחס החכמים לבלעם יש אמביוולנטיות. מהצד האחד מופיעה הדרשה:

'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. [ספרי דברים 'וזאת הברכה' שנ"ז]

ומהצד השני:

'וימלוך באדום בלע'. זה בלעם הקוסם, שרצה לבלע נחלת ה'.

[מדרש שכל טוב, בראשית פרשת וישלח פרק ל"ו]

ובכן מי הוא בלעם? נביא - על המשמעויות החיוביות שיש למושג במקורות היהדות, או קוסם - על המשמעויות השליליות שיש לו במקורות אלה?

רבים מהקוראים היהודים, ביקשו להציב את יתרונו של הנביא מישראל על פני בלעם. כבר המדרש שהצגנו קודם, לאחר ההשוואה בין בלעם למשה יש הבחנה היררכית:

אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו... משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד... ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל... [ספרי שם]

ברצוני להציג לכם נקודת מבט שונה על השאלה, לגזור ממנה פתרון נוסף. בואו ונתבונן ביתר תשומת לב, בפרשת הקסמים והניחושים. נמצא כי היא מורכבת משני חלקים:

החלק הראשון:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ. [דברים י"ח י' - י"ג]

המכנה המשותף לאיסורים, אלה פתרונות לבעיית חוסר הידיעה והעמימות. האדם מתקשה במצבו הקיומי, בו אין הוא יודע את האמת ובמיוחד את אשר יקרה בעתיד. כל הפרקטיקות הללו מאפשרות לאדם לדעת - או לחיות בתודעה שהוא יודע - את אשר עתיד להתרחש בעתיד. התורה אוסרת עליהם, ומורה לאדם להיות תמים, כלומר להחזיק את אי הידיעה ולבטוח בריבונו של עולם ['עם ה' אלוהיך].

החלק השני:

כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. [שם י"ד - ט"ו]

כאן החלופה לקוסמים ולמנחשים היא אחרת, לא תמימות אלא נבואה. הרושם הוא שהחלופה הזאת מוצעת למי שאיננו מסוגל להחזיק את אי הידיעה, להגיב אליה בתמימות. הנביא - בין שאר תפקידיו - מספר לאדם מה יהיה בעתיד, חושף בפניו את הנסתרות [כגון שמואל המספר לשאול מה עלה בגורל אתונותיו]. הדגש על כך שהנביא יהיה מקרבך מאחיך מעורר מחשבה כי המבדיל בין הנביא לקוסם איננו מהותני, הוא שזה מאחיך וזה מהאחרים.

בלעם הנביא הופך לבלעם הקוסם בגלל שהוא שייך לאחרים. מדוע אי אפשר להתגבר על הזהות הלאומית, ולהתבונן בנביא באשר הוא נביא?

הדרישה התודעתית כאן גדולה וחמורה: מצד אחד להחזיק את הידיעה שבלעם הוא נביא גדול כמשה, שהנביא 'שלהם' גדול מכל נביאנו ושקול לאבי הנביאים שלנו. מצד שני להחזיק בידיעה שעבורנו הוא קוסם ולא נביא. בדרך כלל בשאלת הזהות נחלקות העמדות: יש הרואים את גדולת האחר, אך מאבדים את תחושת השייכות וההעדפה לבעל הזהות שלהם. יש שתחושת הזהות העצמית שלהם חזקה, והיא מונעת מהם לראות את היפה והגדול שבאחרים והזרים להם. ליבי אומר לי, כי היכולת להחזיק בחבל הזה בשני קצותיו, היא תנאי הכרחי לצמיחת זהות יהודית המכילה את האנושי בנקודת הזמן שלנו. רק אם נצליח בכך, נקדם את קהילתנו למחוזות של ביטחון בזהות העצמית יחד עם פתיחות עמוקה ואמיתית אל האחר. נדרשת כאן מודעות עדינה וחדה, לכך שההעדפה אינה נובעת מדרגה אלא משייכות. ואם כך הם פני הדברים, הרי שיש כאן שני ערוצי תודעה הזורמים בעת ובעונה אחת. האחד מעדיף את הנביא או הסופר או המשורר שלנו רק מפני שהוא שלנו, והשני מעדיף את האחר מפאת יכולותיו היתרות.