פרשת שמות היא תחילתו של סיפור של עם, של עם ישראל. הסיפור מתחיל לאחר הסתלקותו של יוסף ומשפחתו "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמ' א, ו), ומיד "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם". בקריאה ראשונית, אין חדש בפסוק הזה, כבר קראנו בפרשת ויגש על הציווי של יוסף לאביו ולאחיו להתיישב בחבל ארץ גושן "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ" ( בר' מ"ז, יא). ואכן אנו יכולים לקרוא בהמשך "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" (בר', מ"ז, כ"ז). הביטוי "אחוזה" שחוזר פעמיים מדגיש עד כמה בני ישראל מרגישים בטוב במצריים של יוסף אחיהם (בתגובה יעקב מדגיש בצוואתו את "אחוזת קבר" בחברון), ובזמן שהמצריים מוכרים את אדמתם למשנה לפרעה, בני יעקב מתרבים ומתיישבים בגושן שבמצריים. חוזרת השאלה, למה להדגיש בתחילת ספר שמות את העובדה שבני ישראל מתרבים במצרים?
אך נראה שיש הבדל ממשמעותי בין שתי הפרשיות. בגושן, בני יעקב אינם יכולים ואולי אף אינם רוצים לוותר על ייחודם. הם מתיישבים בארץ גושן, שם הם יקיימו את עצמם ויחיו אפילו במנותק מהמצריים "בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן"(בר' מ"ו, ל"ד). שם נשלח יהודה מלכתחילה על ידי יעקב "להורות לפניו גשנה" (בר' מ"ו, כ"ח), כדי להכין את השטח. המדרש המפורסם עוד ירחיק לכת באומרו כי 'להורות' הכוונה היא "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". בני יעקב חיים בחבל ארץ זה במנותק מהמצריים, תחת ההשפעה של אבי המשפחה יעקב וההגנה של יוסף. בספר שמות אנו קוראים על כך שהדור של אותם "שמות" אשר "איש וביתו" וכל המאפיינים הייחודים והמשפחתיים הולך ונעלם. לאחר ההסתלקות של יוסף "וכל הדור ההוא", אותם דורות הבאים כבר רואים את עצמם כבני התרבות המצרית "ותמלא הארץ אותם" ומרגישים חופשיים להתיישב בכל ארץ מצריים ("כל ארץ מלכות מצרים" ראב"ע הקצר שם וגם עיין בעמק דבר) ובכך לאבד את ייחודם כבני מיעוטים בארץ זרה, בגלות מצריים.
הרצון של בני יעקב להיטמע בתרבות המצרית נתקל בהתנגדות של פרעה ("שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קירקסאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן" ילקוט שמעוני, שם). המעניין הוא שהפעם הראשונה שהמושג של עם ישראל כישות לאומית מופיע בתורה ובספר שמות, זה דווקא בפיו של מלך מצריים! הפרדוקס אינו מקרי, בני ישראל עוזבים את חבל ארץ גושן ומרגישים את החופש למלא את ארץ מצרים מבקשים להשתייך ולהתבולל בתרבות המצרית. והנה, דווקא הגוי, פרעה מלך מצרים, מזהה בבני ישראל "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". (מתבקשת קריצה לספר של Sartre "הרהורים בשאלה היהודית"). פרעה, הגוי, דווקא רואה את מה שהם במבקשים לשכוח, הוא מזהה (מלשון זהות) את השייכות המהותית שלהם לבית יעקב ולבני ישראל. הוא מזכיר להם את מה שהם רוצים לשכוח: "הנה עם בני ישראל!
מי יוכל להציל את עם בני ישראל מהמצב הזה? מי הוא האיש שנבחר כדי לחלץ את אותם בני ישראל שעשו הכל כדי לשכוח את זהותם הייחודית, לשכוח את שורשיהם המשפחתיים, "איש וביתו", ואת שמם - "ואלה שמות"?
משה רבינו שגדל בבית פרעה וכבן לבת פרעה, מחליט לאחר 20 שנה לעזוב את כל הטוב והעתיד, כדי להתמסר כולו לעמו: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". משה שהיו לו את כל הסיבות הנכונות והמוצדקות להיות לנסיך במצרים, אינו מצליח להתעלם ולהתכחש לזהותו הראשונית, כבן של יוכבד ועמרם. בית לוי גבר על בית פרעה, והוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו כדי להיות נאמן לזהותו הפנימית. רק איש כזה יכול להציל את אותם "בני ישראל", שעשו בדיוק הפוך ובקשו להתבולל ולהתכחש מזהותם כעם, כבנים של ישראל, כהמשך של אותם "ואלה שמות". רק משה ("השם" בקריאה מהסוף להתחלה) נאמן לאותם "שמות" שירדו ממצרים. רק "האיש משה" יכול לקבל את הקריאה של הקב"ה: "כה תאמר אל בני ישראל, ה' אלהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור" (שמ' ג, ט"ו).
הכותב הוא מנהל התיכון התורני או"ת דרך אבות, מבית אור תורה סטון