[אגרת אמיתית]
לרב שלמה אבינר שלום
קראתי דבריך על המחלקות הפסיכיאטריות שהן לעיתים גהינם עלי אדמות, וברצוני לתרום מנסיוני האישי הכאוב. אך לא באתי לדבר על עצמי אלא אני מתארת את המצב הכללי.
איפה שאושפזתי, תנאיי החולים הם בלתי נסבלים: חדרים מלוכלכים, מגעילים, תנאים לא ראויים לבני אנוש.
יחס הצוות הוא אכזרי, חסר רחמים. מתיחסים למטופלים יותר גרוע מאשר בגולג רוסי. נותנים להם כל מיני תרופות אסורות שאין להן אישור של משרד הבריאות כגון תרופות היפנוטיות או הזייתות, בלי שום אישור רופא.
אשה רצתה כל הזמן לנגוע לי בחזה, דחיתי אותה כל פעם, עד שבסוף התפרצתי עליה בצעקות. זו היתה זכותי. כתוצאה מזה, חטפתי נזיפה נוראה ונכלאתי בחדר בידוד.
שולט שם הגיון מעוות: כל "משוגע", מגיע לו מכות. כיון שהוא "משוגע",הוא יצור תת-אנושי ,אפשר להפוך אותו לסמרטוט,לסחוב אותו בבוץ, להתיחס אליו כאל עשב שוטה.
עינויים, מניפולציות, אנטריגות, תת תזונה. רזיתי במשך שבועיים בעשרה קילו.
אנשים מבחוץ לא יודעים על כך, אך כל אחד יוכל לבדוק בעצמו.
כמובן, אין קידוש, אין הדלקת נרות, אין סעודות שבת. הקיצור: אין שבת. גם אין צום. בתשעה באב, החלטתי לצום, אך בסיום התענית לא הייתי זכאית לארוחה, אפילו לא לפרוסת לחם: "שעות הארוחה, הן שעות הארוחה. אבוד למי שלא בא". אין חגים. אין אפילו כשרות, כי הכל מתערבב, חלבי ובשרי. פעם, אני ועוד צעירה, החלטנו לעשות הדלקת נרות, קידוש ולשיר זמירות, בלי סעודת שבת. אחר חמש דקות, הגיעה אשה מן הצוות, בצעקות נוראות, הכניסה אותה צעירה לחדר בידוד, אחרי זריקה וקשירה.
כל זאת, מחביאים מהציבור הרחב, רק מראים את הצד היפה, המוזהב של בית החולים.
כאשר בניי באו לבקר אותי, סיפרתי להם את הכל. אך הצוות מחה: הכל שקר! היא לא דוברת אמת!
שנה לאחר שחרורי, רציתי להגיש תלונה ופניתי לעורך דין. הוא צילם את היומן שלי והחתים אותי על מסמכים שונים. לאחר עשרה ימים, הוא הודיע לי: המחלקה נסגרה. הם פחדו ממני!
אבל מה שאני מספרת עדיין קיים בכל מיני מקומות. חפשו בעצמכם ותראו שזה אמת.