אקדים ואומר כי עיקרי הדברים במאמר נוצרו בעקבות דברי המהר"ל על סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, ובעזרתו של ר' דוד פוקס, שעזר לי בהבנת עומק הענין. ועכשיו לאגדה:
"אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ"א) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו ל"ד) ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא" (ע"ז יז.).
מתי מישהו עובר את הגבול? זאת שאלה שתמיד הטרידה אותי. האם בכלל יש גבול? האם אפשר לומר שאדם עשה משהו כל כך נוראי עד שאין דרך בשבילו לחזור? זה בעצם אחד הפחדים הגדולים של אדם יהודי - שהוא יעבור את הגבול, שהוא יעשה מעשה כה נוראי עד שהוא יוכתם בכתם של רשעות. האדם חושש שמא הכתם הזה לא ייעלם לעולם, וכל מה שהוא חלם שהוא יהיה, כל היכולות שלו לזהות את עצמו כגיבור - ייעלמו.
אעפ"כ, כל שנה אנחנו באים לפני רבש"ע ומתפללים ביום כיפור ונראה כי אנחנו מצליחים, גם השנה, לחזור בתשובה. לפעמים אנחנו אפילו מרגישים את זה - את השלווה הפנימית, את הידיעה שתפילתנו התקבלה - ולפעמים לא.
המדרש שלפנינו מתאר אדם שלכאורה עבר את הגבול, אדם שפתאום הבין שהוא לא יכול לחזור בתשובה. מה גרם לו להבין זאת? כיצד הוא הצליח להתגבר על זה ובסופו של דבר התקבל בגן עדן?
הגמ' מספרת לנו שר"א בן דורדיא היה חוטא ברמה רצינית. הוא לא הסתפק בחטאים נקודתיים, הוא השקיע את כל מאמציו ויכולותיו בחטא שלו - זנות. המדרש מספר לנו שהוא הלך דרך ארוכה כדי להגיע לאישה אחת, ושם, בזמן החטא, האישה אמרה לו שכשם שריח רע בטל מן העולם, כך גם הוא - אלעזר בן דורדיא, לא יוכל לחזור בתשובה לעולם. בשלב הבא, כפי שמתואר, אלעזר בן דורדיא מבקש את עצתם של גרמי השמים והארץ עצמה, ההרים והגבעות, בניסיון לקבל כפרה מאת ה'. כאן הוא מקבל תשובה שלילית, ובסופו של דבר מבין שרק אם הוא ינסה בעצמו, יש לו סיכוי לחזור בתשובה.
מה פשר ההצהרה של אותה אישה שר"א לא יכול לחזור יותר בתשובה? מה הוא ניסה להשיג בכך שביקש את עזרתם של כל חלקי העולם? מה פשר תשובתם וכיצד בסופו של דבר חזר ר"א בתשובה?
התפכחות
מה קרה לאלעזר בן דורדיא אצל אותה זונה? איך פתאום אדם שכל חייו רדף אחרי מילוי תאוותיו הבין שהוא חייב לחזור בתשובה? מה אמרה אותה אישה שכל כך השפיע עליו?
מדברי המדרש נראה שלא היה מדובר כאן בתהליך התפכחות הדרגתי, אלא משהו מיידי – שינוי פתאומי ובלתי צפוי. פתאום ר"א רואה שכל העולם עובד אחרת ממה שהוא חשב. פתאום הוא רואה צורך לחזור בתשובה - שנייה אחרי שאומרים לו שזה כבר לא יקרה. יש סיבות רבות לכך שאלעזר בן דורדיא יכול היה להבין את זה, אבל בסופו של דבר הם מובילות לאותה מסקנה: ריקנות. אלעזר מרגיש פתאום שהרגע הזה, שאמור היה להיות גולת הכותרת של הרדיפה אחרי תאוותיו, איננו ממלא אותו כפי שהוא ציפה. יכול להיות שאת תאוותו הוא השקיט, אבל חסר משהו. הוא יודע שהוא פיספס משהו. הוא מרגיש ריק. ואז מגיעה אותה ההערה:
"כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה"
המילה החשובה במשפט הזה היא 'חזרה'. ההפיחה איננה יכולה 'לחזור'. למה? כי היא איננה מוחשית, כי היא אוויר, כי היא הפרעה זמנית שנעלמת ומפסיקה להיות. אם לא מקבלים את אלעזר בן דורדיא בתשובה זה אומר שגם הוא לא יכול 'לחזור' למה שהוא היה בעבר. כוונת האישה לא הייתה שאלעזר באמת לא יכול לחזור, אלא שאין לו למה.
יכול להיות שכבר שבועות רבים, בדרך לאותה אישה, חשב אלעזר שיש משהו שחסר בחייו, אולי אפילו שיש בחייו משהו שלילי ממש. הוא כנראה לא ממש היה מודע עד כמה, או מה בדיוק המשמעות של ההרגשה הזאת. אולי הרגשת הריקנות הזאת התעצמה במיוחד כאשר סוף כל סוף הוא ראה שההגשמה הכי גדולה של תאוותיו לא הייתה מה שהוא חשב, ואולי אותו משפט שהוא שמע נתן סוף סוף כותרת ברורה להרגשה שהוא הרגיש - כלום. כשם שהפיחה אינה חוזרת למקומה - כך ר"א לא יחזור יותר בתשובה. לא בגלל שהשמים לא מוכנים לקבל אותו, אלא בגלל שאין לו איך לחזור. לא נשאר יותר אל מה לחזור. 'חזרה בתשובה' - לכאורה צריך שיהיה אל מה לחזור כדי לעשות את זה.
"כבר התבאר כי החוטא כאשר הוא שב בתשובה, צריך שלא יהיה לו פרישה גמורה מן הש"ית, כי התחלת האדם כאשר נולד היה בלא חטא, וכאשר שב בתשובה הוא שב להיות כמו בראשונה שהיה בלא חטא....וכאשר נעשה לאיש אחר ע"י מינות שדבק בו לגמרי, אין כאן תשובה אל התחלתו כי כבר נעשה אדם אחר ונתקלקל הכל" (מהר"ל, חידושי אגדות, י"ז.).
בכך שהוא דחף את עצמו עוד ועוד לכיוון עשיית חטאים, הוא זיהה את עצמו עם החטא. כל אורח חייו סבב את החטאים שלו, ולא היה חלק בו שלא היה מקושר אל החטא. חזרה בתשובה בשביל אלעזר היתה בעצם כמו ביטול עצמי טוטאלי, כי לחזור בתשובה זה לחיות בלי החטא, ובמצב של אלעזר, זה כבר לא היה אפשרי. חייו של אלעזר בן דורדיא אינם מאפשרים תשובה. אפשר לומר במידה מסוימת שזה לא שאלעזר בן דורדיא לא יכול לחיות אם הוא יעשה תשובה, אלא שהוא לא ידע איך לחיות. אחרי שכל חייו היו ממוקדים בחטאים, הוא כבר לא ידע איך לשרוד כבעל תשובה, ולכן הוא לא יצליח לחזור בתשובה באמת.
אין אדם שאוהב לחשוב שהוא חסר ערך, שכל חייו מתמקדים בנקודה אחת חסרת משמעות. אלעזר בן דורדיא מבין בבת אחת כי לא רק שחייו חסרי משמעות, גם מסע התשובה, שהיה יכול להחזיר לו קצת כבוד עצמי, שהיה נותן לו את האפשרות לגאול את עצמו, נסגר בפניו - והנורא מכל הוא שזה נסגר באשמתו.[1]
"..אשא עיני אל ההרים.."
אלעזר בן דורדיא מתחיל לחפש לעצמו סניגור, מישהו שיעזור לו לעשות תשובה, שיציל אותו, והוא פונה לשמים ולארץ, לכוכבים והשמש כדי שיבקשו עליו רחמים. האם הוא באמת חשב שההרים והגבעות יוכלו לעזור לו? אולי לא. אולי הוא פשט רצה מישהו להאשים. הארץ והשמים, ההרים והגבעות, כל אלה מייצגים חלקים מאישיותו של האדם. האדם נוצר מהגשמי, מאותו חומר גלם שממנו העולם נברא. אולי הוא חשב שאי אפשר להאשים אותו בלי להאשים את הדברים הגשמיים שמהם בא לו היצר לחטוא. אולי הוא אמר שאם לארץ ולשמים יש זכות קיום כמו שהם - גם לו יש:
"אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. פי' כאשר ראה אלעזר בן דורדיא שאין חוזר בתשובה בחיותו (בחייו) אמר כי באולי יהיה לו קיום מצד אחרים... ולפיכך אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. כי הרים וגבעות הם מכלל הנמצאים התחתונים. שאף אם אין מציאות לו מצד עצמו, יש לו שתוף אל הנמצאים האחרים"
(מהר"ל, חידושי אגדות, י"ז.)
התשובה שמקבל אלעזר בן דורדיא שלילית, גם מהארץ והשמים, השמש והכוכבים:
"אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
בפשטות, תשובתם היא שגם להם, כמו לאלעזר - אין באמת קיום. הם מצטטים פסוקים שמתארים איך אל מול הקב"ה הם כלים מאליהם:
"כִּי ההרִים ימושׁו והגבעות תְמוטנה וחסדִי מאתך לא ימושׁ וברית שלומי לֹא תמוט אמר מרחמך ה'" (ישעיהו נ"ד).
"וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובִירושלִם ונגד זקניו כבוד"
(ישעיהו כ"ד).
האם זה כל מה שהיה להם לומר? לא היה להם עצה לתת לו? למה אלעזר בן דורדיא לא נכנע מיד אחרי דבריהם אלא החליט ש'אין הדבר תלוי אלא בי'?
נראה שאולי היה רמז נוסף בדבריהם. הפסוקים שהם מצטטים מבטאים את העובדה שגדולת הקב"ה היא דבר שחורג מעבר לגבולות המקום והזמן. שיש קיום לדברים באמת חשובים ברמה שהיא הרבה מעל לקיום של הדברים הגשמיים.
האדם לא בנוי כולו רק מדברים גשמיים. לאדם יש נשמה, ולאדם יש בחירה. לאדם יש את היכולת להכריע את עצמו לצד הטוב, להיאבק למען הנשמה שלו, או לתת לעצמו להיגרר אחרי תאוותיו הבהמיות - כמו אלעזר בן דורדיא. זה הכל שאלה של בחירה. מה שענו לאלעזר בן דורדיא זה שבאמת, ביחס לתאוות שלו, לשורשים הגשמיים שלו, אין דרך להיגאל, משום שקיום כמו של אלעזר בן דורדיא, קיום שכל כולו מושרש בעולם הגשמי איננו בר-גאולה. זה משאיר תחום שלם שאותו אפשר לגאול - הנשמה. כפי שאמרנו מקודם, הקיום הנורמלי של אלעזר בן דורדיא לא יכול להימשך אם הוא יחזור בתשובה שכן כל הקיום שלו סובב את החטאים שלו. דרך חייו היא דרך חטאים. אם הוא ירצה לגאול את עצמו הוא חייב להקריב הכל, את כל אורח חייו כדי לחזור בתשובה, שכן תשובה לא יכולה להתקיים יחד עם חטא.
הטעות הטראגית של אלעזר בן דורדיא היא שהוא חשב בהתחלה שאין לו את הבחירה להתנתק מהתאוות שלו. אחרי שנים של התעמקות בחטא שלו, הוא כבר לא חשב שהוא פועל מתוך בחירה, אלא מתוך טבע. הוא האמין שהטבע שלו הוא לחטוא, ואין לו אפשרות אחרת. מה שההרים והגבעות לימדו אותו זה שאם נתייחס אך ורק לפן הגשמי של האדם, באמת אין לו קיום. אבל האדם הוא בוודאי בר קיום ברמה כלשהי, יש בו משהו מעבר לגשמי, ועם זה האדם יכול בכל מקרה להתקיים.
המסר הזה גם חבוי בחלק מהפסוקים שמביאים כנגד אלעזר:
"...כי שמים כעשן נִמלחו והארץ כבגד תבלה וְישביה כמו כן יְמותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת" (ישעיהו נ"א).
הפסוק מכריז שגם אחרי תום קיום השמים והארץ, ישועת ה' עדיין תהיה קיימת. יכולת זאת של הקב"ה לגאול גם בלי השמים והארץ טמונה לכאורה בעובדה שהאדם בנוי לא רק מדברים גשמיים, שגם אחרי תום שלטון הדברים הגשמיים לאדם יש זכות קיום בזכות הנשמה שלו.
אין הדבר תלוי אלא בי
"אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
ר' אלעזר בן דורדיא מבין בסופו של דבר שבאמת סיפורו הוא בעל סוף טראגי. הוא יכול לחזור בתשובה, אבל זה יעלה לו במחיר גבוה - חייו. למה? כי כפי שאמרנו, דרך החיים שר' אלעזר בן דורדיא בחר לעצמו היא דרך שלא מאפשרת תשובה, והוא השריש את עצמו בדרך החיים הזאת בצורה קיצונית.
סיפורו של אלעזר הוא טראגי מסיבה נוספת. לו היה מוותר לא היינו מזדהים איתו. היינו מסתכלים עליו בבוז כי הוא קיבל על עצמו את חיי החטא. דווקא בגלל שהוא בסופו של דבר החליט לעשות את הדבר שהוא ידע שיסיים את חייו, דווקא בגלל שהוא בחר בדרך שהוא ידע שבלתי אפשרי לו להתקיים איתה, ודווקא בגלל שהוא בחר בתשובה - אנו בוכים עבורו. מגיע לאלעזר בן דורדיא עוד צ'אנס, מגיע לו לקבל את ההזדמנות לנסות לגאול את חייו, אבל האפשרות הזאת איננה תמיד קיימת.
מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של אלעזר בן דורדיא? קודם כל, צריך לזכור שרובנו לא נמצאים במצב כה קיצוני שאי אפשר לגאול בו את חיינו. הפוך - הגאולה הכי קשה אבל הכי טובה היא הרבה פעמים גאולה של הנפש עם הגוף. אלעזר בן דורדיא לא נהרס לגמרי, הנשמה שלו היתה טהורה - אבל דרך החיים שלו היתה כזה שהוא כבר לא יכל לצאת ממנה, הוא לא יכל לגאול את עצמו. זה לא מצב מצוי. לכולנו יש נקודות של אור בחיים, מעשים טובים או חשובים שדרכם אנחנו יכולים לבטא את הכוחות הטובים שבנו, את האנושי והפשוט שבנו. לרובנו יש אנשים שאנחנו מעריכים שיהוו חברה חיובית ותומכת לכשנצטרך את עזרתם להשתנות. זה לעולם לא קל להשתנות, גם כשרוצים. לכולנו יש דפוסי חיים שלפעמים יש להם תופעות לוואי מזיקות, אבל זה לא אומר שאנחנו חותמים כל כך בקלות את גורלנו לכישלון. כל עוד אנחנו מוכנים להשקיע את המאמץ, הגאולה תמיד אפשרית.
מה שכן צריך לזכור הוא שכל תשובה דורשת משהו מאיתנו - ויתור, הכנעה. ר"א בן דורדיא חזר בתשובה במחיר חייו. הוא בכה על חטאיו עד הרגע האחרון. גם אנחנו בדרכנו לתשובה חייבים לדעת שהדבר ידרוש מאיתנו הקרבה. ההתבגרות הזאת והמאמץ הזה מקדשים אותנו, מזככים אותנו, ועוזרים לנו לגאול את הקיום שלנו.
בסופו של דבר התשובה עוזרת לנו להתעלות מעל עצמנו, ונותנת לנו להיקרא לרגע אחד 'רבי':
"אמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי"
[1] מעניין לשים לב שלא מדובר באיזה מסר מהשמים שר"א בן דורדיא שמע, אלא למשהו שהוא שמע ממישהו כמוהו, ממשפט פשוט שהוא כנראה הבין בבת אחת את המשמעות שלו לגביו. סתם בן אדם אמר את זה, אבל אלעזר ידע שיש בזה אמת, הוא הרגיש את ולא יכל להתכחש למצבו.