קבלת שבת, נעמד בפתח בית הכנסת. אוחז בשני ילדיי, ממפה את השטח, רק לא לעמוד כמו איזה גולם. מתחיל לסרוק במהירות את השורות: תפוס. תפוס. פנוי, אבל נפל בגלל המיקום. הילדים מאבדים סבלנות ומתחילים למשוך אותי לעבר הספסלים. ממשיך להסתכל לעבר החלל, מחכה לו, שיבוא ויגאל אותי מחוסר הנעימות ובברכת 'שבת שלום' מחייכת יושיב אותי ואת ילדיי במקום של האורחים.
כולם בלבן. תפילות השבת מתחילות מתרוממות על כנפי הניגון המוכר: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".גם אני רוצה להצטרף ולהודות. אבל אין לי מקום. ניסיתי להדוף את התחושה המוכרת הזו של הכעס. רק לא להקפיד. אבל הקפידא, כמו 'שערות סבתא' לשיניים, נדבקה אליי וסירבה להרפות: זה אמיתי? שאני עומד כאן כבר שלוש דקות עם שני הילדים ואתייבש לדעת?
נמאס לי לחכות. יזמתי תנועה. נגשתי לספסל שנראה לי פנוי:
אני: "סליחה? יושבים פה?". שלום גם לך. הלכתי קצת לאיבוד. בבקשה תעזור לי עם החוסר נעימות הזה.
מתפלל, שקוע עד הצוואר באמצע קריאת עלון שבת: "כן". ראיתי אותך , אורח. אני רק ממש באמצע ולא באת לי טוב. תהיה חזק אחי.
אני: מצביע על המקום ליד וממשיך: "וכאן?" . אולי בכל זאת? לא בא לי כבר להתבאס עם קבלת השבת
מתפלל: "נראה לי שהוא עוד מעט יגיע", ענה . עוד לא הבנת שבאת לי לא טוב באמצע התפילה?
הלכתי בחזרה עם הילדים, שהתחילו כבר לחפש במרץ את האיש שמחלק סוכריות.
הכעס שלי היה גדול כנראה על מלאכי השרת, שהעדיפו לשמור קצת מרחק ממני עד שאירגע.
לא הבנתי, איך ועל מה ולמה בית הכנסת, הפנים של הקהילה, הסלון שלה, טעם המפגש הראשון עם פניה יצא לי חמוץ מלוח. ויודעים מה? ייתכן שמדובר בקהילה נפלאה וסתם נפלתי על יום נאחס. לא, בעצם אני בטוח שמדובר בקהילה נפלאה! ובכלל, זה די שטחי לשפוט ולנתח קהילה רק בגלל חוויה שלילית אחת, אבל הנה עצה בחינם:
מנו לעצמכם תפקיד רשמי של 'אחראי הכנסת אורחים'. מישהו שידאג 'לצוד' את האורחים הנבוכים, יחייך אליהם ויגיד: "שבת שלום - בוא אני אראה לך איפה לשבת" ועשיתם לעצמכם יח"צ תכליתי לאין ערוך מעוד קריאייטיב לעוס על נייר כרום של זילברמן את זילברמן בע"מ.
איך אמר לי ידיד אחד: כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הכנסת, נתקלתי בשלט שביקש ממני להמתין עד שיגיע הגבאי. מאז עברו שנתיים
ואני עדיין מחכה