שאלה
אחרי מתח רוחני גבוה שהיינו במהלך החגים, מתחדשים ובאים ימי החול, הכוחות וההבטחות שהיו מתפזרים ועפים ברוח.
בפרשה אנחנו מגלים את מפח הנפש של ה'. הוא בורא עולם מדהים, ופתאום, נפילה. ההרמוניה מתנפצת לנוכח חטא אדם וחווה, הגירוש מגן עדן ורצח הבל בידי קין. ה' אומר מילים קשות: " כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ז) חבל. מי היה צריך את הבריאה?! מצווה אחת נתתי לך וגם בה לא עמדת, ה' אומר לאדם הראשון, איכה?
האם כל מה שהשקעתי ירד לטמיון? הסתיים הכול?
למה ה' בורא את האיש והאישה כשהם אחד, אם גורלם יהיה מהר מאוד פירוד ומרחק? לשם מה להניח אותם בגן עדן אם גם ככה הם יגורשו משם? לשם מה טוב להיות בגובה, אם הנפילה כואבת כל כך?
והשאלה המרכזית: האם הייאוש הזה הוא הגורל של הבראשית?
פרשת בראשית מבשרת לנו את ההפך לכל השאלות האלה: [תמיד אפשר להתחיל מחדש ולהרגיש מעיין טעם גן עדן.]
חוה חוזרת ונותנת אמון בחיים בהיותה להיות אם כל חי. היא חוזרת לאדם, יולדת את שת ומתחילה מחדש.
איך מתחילים מבראשית?
ההתחלה מתאפשרת כי כעת אנחנו נשאים, נשאים של טוב. מאז הגירוש מגן עדן, יש לנו עוד גֵנים של גן עדן. גן עדן קטן צרוב בלבנו לעד. מאז הבריאה, אנחנו נשאים של חיים ללא חטא, זוגיות שאין בה פירוד.
מאז החגים, אנחנו נשאים של נעילה, של תקיעת השופר. הסוכה צרובה בנו. אנחנו נשאים שפע. אנחנו נשאים תפילה. ה' רואה צורך לתת לנו מלכתחילה טעם גן עדן, גם אם לכל דבר טוב יש סוף, כי סוף הוא תמיד התחלה של משהו חדש, משהו נפלא ששמו [געגוע.]
ה' שיכן אותנו "מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן" (ג, כד) כדי שנתגעגע לשלמות. משום שהגעגוע הזה הוא הבונה את העולם. בלי הגעגוע הזה לא היינו מתגעגעים לבן זוג, לילדים, לעצמנו ולה'. אנחנו מתגעגעים למצב השלם ומתוך כך זוכים לקדם את העולם ולבנותו. כך גם אחת המטרות של החגים היא שנתגעגע למצב המרומם שהיינו בהם, שנדע שאנחנו יכולים להגיע לדרגות גבוהות ונשאף אליהן, גם ביומיום האפרורי שנראה לנו שאנחנו רחוקים מכל ההתרוממות הנפש של החגים.
שנתגעגע ונשאף תמיד לטוב,
שבת שלום, חברים מקשיבים.
לקוח וערוך מהספר "פרשה ואישה" של הרבנית ימימה מזרחי.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו