תחושת חולשה מהערבים

שלום

אסף במזמור עג' בתהילים מעלה את הסוגיה הזו, ואכן מביא לידי ביטוי את עבודת ד' המיוחדת כאשר דרך רשעים צלחה, והם בזים לבורא העולם האמיתי שהוא אלוקי ישראל ודבר לא קורה להם.
לאחר גלי הפסוקים העולים ויורדים בסוגיה הזו, הוא חותם- ואני קרבת אלהים לי טוב.
דהיינו, כל התחושות הללו מקומן בצד הנגלה החיצוני, בו אכן יש אוייב רשע שנראה שהשעה משחקת לו. אולם בעולם האמת והתוכן, קרבת אלהים לנו טובה. הדביקות בד' היא השמחה האמיתית ולא כל ההצלחות החיצוניות.

אולם כל זאת באוייב מצליח. לעומת זאת האוייב הערבי הוא נטול מהות לאומית או דתית משמעותית. גם הצלחות אין לו מול ישראל, ואף עולם החומר לא מאיר לו פנים כבר מאות שנים.
זהו אוייב שכל עניינו לגרות בנו את בירור הזהות מי אנו ומה חיינו, מה אנו עושים כאן בארץ ומה מהותה של האומה האלקית ששמה ישראל. כך דרכה של הקליפה מעולם, לפתח את תוכיות הפרי ולגרום לו להתבשל ולצאת אל הפועל כפי יכולותיו השלימות.
המיקוד באוייב הקטן הזה הוא טעות מהותית, הלא ישראל הם עיקר הסיפור ולא קליפת ישמעאל.

כל טוב